הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד יצאה למסע מוזר שנמשך יום אחד בלבד, כדי להתוודע לתרבות שונה שנמצאת בסכנת הכחדה על ידי ציוויליזציה יומרנית ודורסנית. בלשון חדה וברורה אך פיוטית ולא נטולת אירוניה עצמית, ביקורת חברתית ואהדה לזר והשונה, היא מדווחת על מסעה הצנוע שהתנהל לא רחוק מביתה.
על מעלותיו של "הפרא האציל" וגם על מגרעותיו במסע אל הפראים של פריז – סיפור מפגש מלא קסם עם אנשים אדומי עור אמריקאיים המוגדרים כפראים בפי הציוויליזציה האירופית ומתמודדים עם כוחות חזקים מהם, תוך שהם מחפשים דרך לשרוד מול האירופים לבני העור מבלי לוותר על אורחות חייהם ועל תרבותם המקורית.
אחרית דבר: אילת נגב
בין להיכחד בעליבות ובמחסור ובין להסתפח לציוויליזציה הלא מושלמת שלנו, צ'יפים רבים בחרו באופציה השנייה, והשאלה שאינה מרפה ממנהיגי השבטים מדי יום ובתוקף רב היא השאלה: האם להמשיך לחיות באוהל ומן היד אל הפה, לטוב ולרע, לכבוש שטחים משבטים יריבים ולהשתלט על חיות הבר למאכל – או לייצר לבנים, לבנות בתים, להרשות לילדים ללמוד קרוא וכתוב, לעבד את האדמות ולחתום על הסכמי שלום בין־שבטיים. על הצעירים להגן על הרעיונות החדשים בעוד הזקנים נאחזים בישָנים, ואני מודה שבנוגע אליי, אני חושבת שזו שאלה מוזרה. והיא מוזרה יותר ויותר ככל שהזמן עובר!
