"מתבגרים הם לולייני קרקס אמיצים; הם הולכים על חבלים, דופקים סלטות ומלהטטים בלפידי אש. אבל אין קרקס בלי אוהל, אין חבל בלי רשת ביטחון פרושה ומהודקת. והיחסים בינינו לבינם - הם רשת הביטחון", כותבת המרצה ומדריכת ההורים עינת נתן, מחברת חיימשלי המצליח, בספרה משלנו - מתבגרים, סיפור אהבה, המוקדש להורים ולילדיהם המתבגרים, ש"פתאום במקום עיניים גדולות ומתוקות יש להם פה גדול ולא תמיד מתוק".
ב-21 השנים האחרונות גידלה עינת נתן חמישה ילדים, ובמקביל פגשה הורים בקליניקה שלה, בהרצאות ובהדרכת קבוצות. בכתיבתה היא עושה שימוש בניסיונה המקצועי והאישי, על מנת להציע להורים תפיסת עולם מקיפה ואופטימית על אתגרי גיל ההתבגרות במאה ה-21. ובמלותיה:
"כבר שנים שאני עוסקת בהתבוננות עמוקה ומרגשת אל תוך בתים של מתבגרים שלב שבו מתחדדים האתגרים של המקצוע הזה שנקרא הדרכת הורים. ההתבגרות היא שטח מסוכן במיוחד; תזוזה לא נכונה ואנחנו עלולים לדרוך על מוקש שאת נזקיו נחוש כל החיים. למרות זאת או בזכות זאת מתבגרים הם האהבה הגדולה שלי [...] המקדימים הם בני 10 המאחרים בני 24 והם תמיד מסקרנים, בועטים, מתגבשים, ילדים בוגרים או אנשים קטנים בגוף משתנה ובעידן מסחרר. לכאורה הם לא צריכים מאיתנו דבר, למעשה הם נואשים למילה טובה, לקשר, למגע. לרגע הם מאמינים בחיים אבל לא מספיק בעצמם, לרגע הם מאמינים בעצמם אבל לא מספיק בחיים".
בגיל 16 וחצי אימא שלי, ילדה טובה ירושלים מצפת, תלמידה מצטיינת, דור שביעי בארץ, התאהבה לראשונה בחייה. הוא היה בן יחיד לזוג מהגרים, שובב לא קטן או מופרע גדול (תלוי את מי שואלים), תלמיד כושל שמסיבות לא ברורות החזיר לה אהבה מהרגע הראשון. הוא הצחיק אותה ולקח אותה להרפתקאות, והוריה אומנם הרימו גבה אבל לא אסרו על המפגשים, בעיקר כי סברו שמרד הנעורים של
הבת הנהדרת שלהם יחלוף בסופו של דבר, והיא תוכל להתפנות למערכת יחסים עם בחור מכובד מבית טוב. הם היו בטוחים שמגיע לה ולהם חתן הרבה יותר יוקרתי אבל השכילו לכבד את הבחירה שלה ולבלוע את משאלות ליבם. התנאי היה שהיא יכולה להמשיך להסתובב עם הפושטק כל עוד הישגיה הלימודיים לא נפגעים, ואימא, שידעה להיות ממוקדת מטרה, הקפידה על מרד נעורים במסגרת התנאים.
סבא וסבתא שלי לא ידעו אז שהפושטק שלא סיים תיכון אבל בגיל 16 הגיש לאימא שלי את הלב לא יעזוב אותה, עד שבקושי רב תנשום את נשימתה האחרונה. הם לא ידעו שהוא ידאג לה ויאהב אותה גם שלושים שנה אחרי, ושהם ילדו להם נכדה שתבחר להקדיש את חייה לאחת המשימות הכי חשובות שמוטלות עלינו כהורים: לשחרר ילדים מתבגרים אל חיים שלמים של החלטות גורליות.
