עוד לפני שקופסת הציפורים היה לסרט של נטפליקס בכיכובה של סנדרה בולוק, לתופעת רשת ולאתגר ויראלי (להתהלך או לנהוג בעיניים מכוסות), נכתב עליו בניו יורק טיימס: "מותחן אימה פסיכולוגי שירדוף אתכם זמן רב אחרי סיום הקריאה".
למי שלא ראה, נספר רק שמלורי מגדלת את הילדים בדרך היחידה שהיא יכולה: בלי לצאת מהבית, עם דלתות נעולות, וילונות סגורים ומזרנים ממוסמרים לחלונות. הילדים ישנים בחדר בקצה המסדרון, בקרוב יהיה עליה להעיר אותם ולקשור כיסוי על עיניהם. היום הם יסכנו הכל. היום הם יצאו מן הבית.
מלורי עומדת במטבח וחושבת.
כפות ידיה לחות. היא רועדת. היא מתופפת בבוהן רגלה בעצבנות על אריחי הרצפה הסדוקים. עוד מוקדם; השמש ביצבצה זה עתה מעל האופק. היא עוקבת אחרי האור המועט שצובע בגוון רך יותר של שחור את הווילונות הכבדים על החלון, וחושבת. זה היה ערפל. הילדים ישנים בהמשך המסדרון מתחת לכלוב רשת מכוסה בד שחור. אולי הם שמעו אותה לפני רגעים אחדים, על הברכיים בחצר. אין ספק שכל רעש שהקימה עבר דרך המיקרופונים ומשם למגברים שמונחים לצד מיטותיהם. היא מביטה בכפות ידיה ומגלה שכבה דקיקה מבריקה לאור הנר. כן, הן לחות. טל הבוקר עדיין רענן עליהן. עכשיו, במטבח, מלורי נושמת עמוק לפני שהיא מכבה את הנר. היא סוקרת את החדר הקטן, מבחינה בסכו"ם המחליד ובצלחות הסדוקות. בקופסת הקרטון ששימשה פח אשפה. כמה מהכיסאות תוקנו בחוט עבה. הקירות מלוכלכים. לכלוך מכפות ידיהם ורגליהם של הילדים. אבל גם כתמים ישנים יותר. החלק התחתון של הקירות בחלל הכניסה שינה צבע, סגול עמוק שהתעמעם עם הזמן לחוּם. כתמי דם. גם השטיח בסלון שינה את צבעו, ולא משנה כמה מלורי מקרצפת אותו. אין כימיקלים בבית שיוכלו לעזור בניקוי. מזמן־מזמן, מלורי מילאה דלי מים מהבאר ולקחה ז'קט של חליפה, התאמצה להסיר בו כתמים ברחבי הבית. אבל הם סירבו להסתלק. נותרו גם הפחות עקשנים שבהם, כמו צל אפשרי של גודלם המקורי, אבל עדיין גלויים ונוראים.
