ספר ההמשך לאני לא גנב, רב המכר של תמי שם-טוב, אשר זיכה אותה בעיטור אנדרסן, בפרס לאה גולדברג, בפרס ביאליק, בפרס דףדף לספרות ילדים ובפרסים נוספים.
איצ'ו ורוזי לא סבלו אחד את השני בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, אבל עכשיו , כאשר כל העולם במלחמה, הם חייבים לשתף פעולה כדי לשרוד. כשסביבם הייאוש גובר, הם לא מאבדים תקווה בזכות כל הדברים היפים שלמדו מקורצ'אק, המחנך שבאמת הבין ללב של ילד. לאן תוביל אותם הדרך במסע הבריחה המסוכן מארץ מולדתם, והאם יגשימו את החלום לפגוש את חברם יאנק בחוף הים של תל אביב?
תמי שם-טוב: "אחרי שהספר אני לא גנב יצא לאור, לא יכולתי להשתחרר ממנו. הדמויות לא הניחו לי, ואולי זאת אני שלא הנחתי להן. ידעתי - אני לא יכולה להציל את האנשים האמיתיים: את יאנוש קורצ'אק, את סטפה וילצ'ינסקה ואת הילדים שהיו איתם בבית היתומים בשעת מלחמה. אבל מה עם אלה שהמצאתי, ובסוף הספר נשארו שם? מה עם איצ'ו? מה עם חנה? ורוזי? החלטתי לחזור לעולם שלהם והפעם כדי להציל אותם: ילדים דמיוניים בתוך מציאות אמיתית שהשתנתה מקצה לקצה".
איך שיצאתי מבית היתומים קלטתי שעוקבים אחרי. מישהו בכובע ובמעיל גדול נצמד לקיר. התחיל לזוז רק אחרי שעברתי אותו. כמו צל. הוא הלך הליכה מהוססת, פחדנית. הגברתי מהירות, גם הוא הגביר. האטתי, גם הוא האט. פניתי ימינה, גם הוא. אפילו לא חיכה קצת. כזה אידיוט. מזלו שבדיוק פגשתי את הדוקטור, והלב שלי היה עוד רך מהפגישה. מה הוא רוצה? אוכל? כסף? לסחוט אותי? לאיים? מצא עם מי להסתבך. הוא לא רואה שאני מהחזקים? ואני חזק מבחוץ ומבפנים. חנה, החברה שלי (אני בעצם צריך להגיד, החברה־שלי־לשעבר), תמיד אמרה: ״איצ'ו, אתה קשה ורך ביחד, כמו דוב.״ אף פעם לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת, אבל ידעתי שמהפה שלה זאת מחמאה. עכשיו — לעומת הצל הזה שעקב אחרי — באמת הרגשתי כמו דוב, כבד ומגושם. וגם רעב. טעות חמורה להרגיז דוב רעב.
