ב-2015, בעקבות פרסום התרגום לעברית של ספרו הראשון בפרוזה – הנובלה הסוריאליסטית הנדירה ביופיה אני אצמח ואניב פירות; תאנים – הגיע לישראל הסופר והמשורר האיראני פיאם פיילי, שנרדף במולדתו בשל ההומוסקסואליות שלו והתכנים הספרותיים והרגשיים ביצירתו.
ספרו השני בעברית, מאדאם זונה (גם הוא בהוצאת רסלינג ובתרגום מופתי של אורלי נוי), משרטט את רישומי הבריחה מטהראן ועוסק בשנותיו של פיילי בישראל, שבמקום לשים סוף לתלאות, כפי שקיווה, זימנו לו מסע חדש של נדודים וסבל. ליבת הספר היא פרידה רגישה מחברה שהתאבדה, וסביבה נכרכים ההתמכרות להרואין, אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, יחסי זוגיות, התאהבות, ידידות וגם הטרדה, עם ישראלים שונים.
"בידינו טקסט אשר רק זר ופליט יכול היה לכתוב", נכתב באתר רסלינג, "ואשר זכינו לאיכותו יוצאת הדופן בשל הגדוּלה הספרותית של פיאם פיילי. אם יש סופר פואטי ואמיץ בקרבנו, הרי הוא טמון בְידיים כותבות פרסית, כאן ברחובות תל אביב – בין מסכת השמחה ותהומות העצב, בינות שגרת היומיום והמלחמה".
"הספר החדש הוא תיאור חשוף עד בכי, כואב ומטלטל של השנים שלו בישראל, מאז שנמלט לכאן", כתבה על הספר המתרגמת, אורלי נוי. "סיפור בלתי אפשרי של איש יוצא דופן, סיפור אינטימי עד העצם, שהוא בעצם על איראן, וגם, אולי בעיקר, עלינו".
תל-אביב ערה תמיד. כמו גופה החוששת להירדם אחרי המלחמה. בלילות הראשונים לא הצלחתי לישון, הייתי עירני והסתכלתי החוצה מחלון החדר במלון. בשעות הקטנות של הלילה, צעירים שיכורים היו צוחקים בקול רם או קוראים זה לזה בשם. הרחוב שבו שכן המלון לא נדם לרגע. לרוב המילים והשמות נשמעו לי ערבית, אולי מפני שמעולם לא שמעתי קודם לכן עברית. כל הזמן צעקות בערבית, שמות ערביים, צעירים ערביים. הם הניחו את דעתי שעודני במזרח התיכון.
