קים

הוא רכב בפישוק רגליים, כמתגרה בחוקי העזר העירוניים, על גבי תותח הזאם־זאמה שעל במת הלבנים מול אַגְ'היבּ־גְהר הישן, "בית הפלאות", כפי שכינו הילידים את המוזיאון של לאהור. מי שהחזיק בזאם־זאמה, "הדרקון יורק האש", שלט על פנג'אב, כי נשק הברונזה הירוק הענק הזה היה תמיד שללו הראשון של כל כובש.  לישיבתו של קים על קנה התותח — הוא העיף בבעיטות מציר ההגבהה שלו את בנה של לאלָה דינאנאת — הייתה הצדקה מסוימת שהרי האנגלים שלטו בפנג'אב, וקים היה אנגלי. למרות היותו כהה ושזוף כמו כל יליד הודו אחר, למרות שהעדיף לדבר בשפת הארץ, למרות שאת שפת אמו הגה במין ניגון מקוטע ומהוסס ולמרות שהתרועע ומצא שפה משותפת עם נערי השוק הקטנים, קים היה לבן. עני שבעניים, אך עדיין לבן. האישה בת התערובת שדאגה לו (היא עישנה אופיום והעמידה פנים כאילו היא מנהלת חנות רהיטים משומשים בכיכר ליד תחנת עגלות ההסעה הזולות, אמרה למיסיונרים שהיא אחות אמו של קים. אך למעשה אמו הייתה אומנת במשפחתו של קולונל ונישאה לקימבל או'הרה, סמל ראשון בגדוד המַאוֶוריק האירי. הוא עזב את הצבא, קיבל משרה בקו הרכבת של סינד–פנג'אב–דלהי וגדודו חזר הביתה בלעדיו. אשתו מתה ממחלת הכולרה כשהיו בעיר פֵרוֹזֶפּוֹר והוא החל לשתות לשוכרה עד שמצא עצמו נודד לאורך פסי הרכבת עם בנו חד־המבט בן השלוש. אגודות הצדקה, כמו גם כמה כמרים, שדאגו לשלום הילד ניסו לתפוס אותו, אך או'הרה התחמק מהם עד שפגש את האישה שעישנה אופיום, למד ממנה להכיר את טעמו ומת כדרך שלבנים אביונים מתים בהודו.