רופא לבן אלים שחורים

בשעת לילה, אחרי יום עבודה, עברתי בשער הברזל של בית־החולים המיסיונרי ״סנט ג'ון של האלוהים״, השוכן בעומק יערות הגשם של גאנה. עשרים צעדים מכאן החשיכה עוטפת את הצמחייה העבותה, את עצי הבאובב הענקיים, עצי האוֹמְפָלוֹקַרְפּוּם המוזרים שפירותיהם צומחים במישרין על גזעיהם, ולהקות של צבועים רעבים ואנטילופות הנמלטות על נפשן. עצרתי. מתוך האפילה שמולי הזדקרה הכנסייה הקתולית חסרת הגג, וממנה עלו מזמורי תפילה מתוקים. חברי המקהלה המקומית (המורכבת ממגַדלי קקאו, רועות חזירים ומוכרות ג'ין) הצטופפו מול המזבח ושרו מזמורי הודיה, מדריגלים ליתר דיוק, שלמדו מהנזירים הספרדים. הם הרעידו בעדינות את מיתרי הקול, מנסים לגבור על מקצבים אחרים, פרועים יותר, שהם מכירים מילדותם. מאחוריהם כרעו המאמינים על ברכיהם, מצטלבים ביראת קודש בכל פעם שמוזכרים האב, הבן או רוח הקודש. בשביל המאמינים התמימים האלה, חזרה של המקהלה אינה קדושה פחות מהמיסה של האפיפיור. מהכפר עצמו, במורד השביל, עלו מזמורי תפילה אחרים מהכנסייה הפנטקוסטית, שהִקְהילה את מאמיניה כדי לגרש מגופם רוחות רעות. משם עלו מקצבים אפריקאיים עזים ופרועים, מובלים בתופי ענק. יכולתי לשמוע בבירור את גניחות הנשים כאשר רוח רעה נחלצה מארובות עיניהן או מנחירי אפיהן.