על שגיאותיהם של חמישה מדענים מזהירים בספרו של מריו ליביו, אסטרופיזיקאי בעל שם בינלאומי ומחבר ספרי עיון רבים, הלוקח אותנו לסיור מאיר עיניים בעולם המדע תוך בחינת הגורמים הפסיכולוגיים שגרמו לשגיאותיהם של צ'רלס דרווין, לורד קלווין, ליינוס פולינג, פרד הויל ואלברט איינשטיין.
דרווין, הוגה תיאוריית הברירה הטבעית, לא הבין כי כללי התורשה ששימשו אותו סתרו באופן מוחלט את התיאוריה שלו. לורד קלווין, גדול המאורות המדעיים של בריטניה בשעתו, שגה קשות בחישוב גילו של כדור הארץ. ליינוס פולינג, הכימאי המוביל בעולם (שהיה עתיד לזכות בפרס נובל בכימיה) בנה מודל שגוי לחלוטין של מולקולת הדנ"א. האסטרופיסיקאי פרד הויל שלל בתוקף את רעיון "המפץ הגדול" כנקודת ההתחלה של היקום זמן רב לאחר שהצטברו ראיות רבות לנכונותו. ואלברט איינשטיין, שם נרדף לגאוניות, העלה ספקולציות מופרכות על הכוחות המונעים את קריסת היקום — שבהמשך פילסו את הדרך לרעיונות חדשניים.
שגיאות הנובעות מחשיבה יצירתית ומחדשנות, טוען ליביו בשגיאות גאוניות, הן חלק חיוני של התהליך המדעי. כדי להשיג פריצות דרך דרושים האומץ להסתכן והיכולת להתייחס לשגיאות לא כאל מכשול אלא כזרז לפתיחת אופקים חדשים.
כשהגיע סוף־כל־סוף בובי פישר התזזיתי, שהיה בוודאי השחמטאי המפורסם ביותר בכל תולדותיו של משחק המלכים, לרייקיאוויק שבאיסלנד בקיץ 1972, והתייצב לטורניר אליפות העולם מול בוריס ספַּסקי, אווירתו של עולם השחמט הייתה מלאת דריכות עד־כדי־כך שהיה אפשר לחתוך אותה בסכין. אפילו אנשים שלא גילו עד אז שום עניין בשחמט עצרו את נשימתם לקראת מה שתואר כ"משחק המאה". אבל במסע העשרים ותשעה במשחק הראשון ממש, בעמדה שנראתה כמוליכה לקיפאון ולתיקו, בחר פישר במסע שאפילו שחקני שחמט חובבים היו פוסלים אותו אינסטינקטיבית כמשגה.
