מחקר מקיף על חייו ויצירתו של הכוריאוגרף האמריקאי מרס קנינגהם בספרו של רוג'ר קופלנד, המציע ניתוח לא-שגרתי ומרתק של חיי האמן פורץ הדרך, על רקע מאה שלמה של תמורות באמנות האמריקאית.
קופלנד מתאר את רשמיו מהריקודים של קנינגהם – משנות השישים הסוערות של המאה העשרים ועד לעבודות הניסיוניות של שנות השמונים והתשעים – וממחיש כיצד הוביל קנינגהם את המחול מיצירתה הרגשית העזה והסובייקטיבית של מרתה גרהם אל סוג חדש של קלאסיציזם.
זאת ועוד: קופלנד מציב את קנינגהם בחזית של מהפכה אמנותית שהיו לה שותפים גם במוזיקה (שותפו לחיים, ג'ון קייג', והמלחינים המינימליסטים שבאו בעקבותיו), בציור (ג'ספר ג'ונס, רוברט ראושנברג), בתיאטרון (אירועי ה"הפנינג" של שנות השישים) וגם במחול (רקדני תיאטרון מחול ג'דסון), ומציע למעשה ניתוח היסטורי מבריק של שישים שנות תיאטרון, מחול, אמנות, מוזיקה ותנועות אינטלקטואליות בארצות הברית.
פחות משנה אחרי תחילת האלף החדש — ב־7 באוקטובר 2000 ליתר דיוק — פרסם הגארדיאן מלונדון כתבת דיוקן של 4,000 מילה על הכוריאוגרף מרס קנינגהם. לאחר כמה פסקאות הודיע המאמר לקוראיו בצורה פסקנית ש"מרס קנינגהם הוא ללא ספק הכוריאוגרף החי הגדול ביותר בעולם." הדבר המפתיע ביותר בהכרזה הזאת הוא חוסר ההפתעה שבו היא התקבלה. במקום שתעורר שטף מכתבים זועמים מתומכיהם של כוריאוגרפים חיים אחרים, דומה שהניסוח "ללא ספק" תיאר פשוט את המובן מאליו. דמיינו שהעיתון היה קובע, ללא ודאות מובנת מאליה, שפרנק גרי הוא "ללא ספק" הארכיטקט החי הגדול ביותר בעולם, שגרהרט ריכטר הוא "ללא ספק" הצייר החי הגדול ביותר בעולם או שארווֹ פרט הוא "ללא ספק" המלחין החי הגדול ביותר בעולם. בכל אחד מהתרחישים החלופיים האלה היתה מתעוררת מיד מחלוקת רועשת. אבל מאחר שג'ורג' בלנשין ומרתה גרהם כבר לא איתנו, מרס קנינגהם הוא אחרון הכוריאוגרפים הגדולים ופורצי הדרך של המאה העשרים.
