במקביל לשירתה הפשוטה-מורכבת, כתבה ויסלבה שימבורסקה מסות בנושאים שונים. בספר זה, שתרגם רפי וייכרט, מובאות מסות קצרצרות, שנונות ופיוטיות, באמצעותן מגיבה שימבורסקה על טקסטים מסוגים שונים כגון ספרי היסטוריה, ביוגרפיות, יומנים, ספרים על טבע ובעלי חיים אך גם לוחות שנה, מדריכים למשתמש, ספרי עצות, ספרי בישול ועוד.
באמצעות השיח שהיא מקיימת עם הטקסטים הללו, מניפה שימבורסקה דיונים ועיונים ערניים ונוקבים על משפחה ואהבה, כישרון וחדשנות אמנותית, מיניות וצביעות, קנאה וקנאות.
על האנס כריסטיאן אנדרסן:
"לסופר אחד, שניחן בדמיון ערני, הציעו לכתוב דבר-מה לילדים. "מצוין," השיב בשמחה, "יש לי איזה רעיון עם מכשפה." הגברות מההוצאה לאור נופפו בידיהן: "רק לא מכשפות, אסור להפחיד את הילדים!" – "ומה עם הצעצועים בחנויות," שאל הסופר, "הדובונים הפוזלים הללו מקטיפה שעירה?" באשר לי, אני חושבת על זה מזווית אחרת. ילדים אוהבים אגדות מפחידות. יש להם צורך טבעי לחוות התרגשות גדולה. אנדרסן הפחיד ילדים והם לא נטרו לו על כך, גם לא בבגרותם. אגדותיו היפהפיות שופעות יצורים על-טבעיים, בלי להביא בחשבון את בעלי-החיים המדברים ואת הדליים הפטפטניים. לא כל החבורה הזאת נחמדה ובלתי-מזיקה. יותר מכולם מופיע המוות, דמות חסרת-רחם. לפתע פתאום הוא פולש אל לב-ליבה של השמחה ונושא עימו את הטובים ביותר, את האהובים מכל. אנדרסן התייחס לילדים ברצינות. הוא מספר להם לא רק על הצד השמח של החיים אלא גם על מצוקותיהם, דאגותיהם, ומפלותיהם הלא תמיד מוצדקות. אגדותיו, המאוכלסות ביצירי דמיון, ריאליסטיות יותר מטונות של ספרות ילדים בת זמננו, השומרת על סבירות ובורחת מן הפלאי כמו מאש. לאנדרסן היה אומץ לכתוב אגדות עם סוף עצוב. הוא חשב שצריך להיות טוב, לא מפני שזה משתלם (תפיסה המשוּוקת בעקשנות במעשיות-מוסר-השכל בנות זמננו, והרי במציאות זה לא תמיד כך) אלא משום שמקור הרוע במוגבלות חשיבתית ורגשית, וזאת הצורה היחידה של דלות שממנה יש לסלוד. והיא מצחיקה, כמה שהיא מצחיקה!"
