ספרו של הפילוסוף הגרמני החשוב עמנואל קאנט, העוסק בתורת ההכרה ונחשב לאחד מספרי היסוד בהיסטוריה של הפילוסופיה.
השאיפה של המדע עד זמנו של קאנט (1804-1724) היתה להשיג ולהבין את הממשות כפי שהיא עצמה. קאנט צמצם את אפשרות-ההכרה לתופעות שבחלל ובזמן, וקבע: אין בידינו להכיר את הדברים כשהם-לעצמם, אלא את עולם התופעות בלבד. אך התופעה איננה ממשות הקיימת בפני עצמה. ההשגה היא לעולם ניסיונית, ארעית, ומטיבה היא מקוטעת וחלקית. המציאות האובייקטיבית היא מן הבטחה שלא תבוא על מילואה לעולם. חלקנו הוא לרדוף אחריה בלי להשיגה לעד.
תרגמו מן המהדורה השנייה (1787) והוסיפו מבוא ונספחים: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך.
