יחידים במינם של מיטשל פייגנבאום הוא רומן הומוסקסואלי המביא את סיפורה של החברה הישראלית כחברת מהגרים. במרכז הספר עומדים דורי לבנטל וחבר הילדות שלו, אריאל טלרמן, שעלו לישראל עם משפחותיהם בשנות השבעים של המאה העשרים והתיישבו בנתניה.
זמן רב אחר כך, בשלהי מלחמת המפרץ, הם נפגשים במקרה בניו יורק. המפגש מציף אותם מחדש בסיפור אהבתם הלא-ממומש מזמן היותם נערים. דורי ואריאל מנסים לחדש את הקשר ביניהם ולהתגבר על מטעני העבר, אך אמו של דורי מתאשפזת בבית החולים וחייו של דורי מתהפכים. מחול האהבה בין השניים שוב נוסק, מתערער ונופל - אבל שניהם יוצאים
ממנו אחרת.
הרומן כתוב בגוף שני, המאפשר למספר להתבונן בעצמו ובתהליכים שהוא עובר עד לגיבוש זהותו כאדם. זהו ספרו השני של פייגנבאום, יליד ניו יורק, שפרסם את קובץ הסיפורים עד לאהבה, אף הוא בהוצאת שופרא.
מהרגע שפגשת את אריאל טלרמן בניו יורק, חזרת להרגיש כמו לאחר פגישתכם הראשונה בנתניה, בתחילת שנות השבעים. אתה, אימא ואבא עברתם לגור בקרבת חוף הים, בבניין מספר שבע ליד חברת החשמל. תריסים אדמדמים היו סביב חלונות הדירה, וילונות לבנים נתלו מעל הדלת הארוכה הכבדה של המרפסת. במטבח עמדו ארונות פורמייקה קטנים בצבע ירוק זית וּויטרינה מלבנית בצבע חרדל. מאחוריה שמרה אימא תצלומים ישנים ושני סטים של סרוויסים שהביאה מניו יורק למזכרת. חפצים רבים אחסנה במקלט הבניין או זרקה מכיוון שלא התאימו לארץ. היא ויתרה על שטיחים מקיר לקיר וקנתה רהיטים ומוצרי חשמל חדשים מחנויות ליד השוק ומהשק”ם, שהיה ממוקם ליד התחנה המרכזית בעיר.
בית הספר “ביאליק” היה במרחק חציית כביש אחד בלבד. הצטרפת לכיתה ח־2, ושם התיידדת עם ילדים שגרו אף הם בסמוך לבית הספר: ירון גר בבית דירות ליד מגרש הכדורגל, אלכס ברחוב סמילנסקי, ועידן בבניין מאחוריך, ברחוב הרב קוק. עם מושיקו, שגר מול הקיוסק בשטמפפר, היית מיודד במיוחד.
ערב אחד הלכת לצפות בהופעה של מקהלת בית הספר, שמושיקו השתתף בה. לא חשבת שלמושיקו יש קול יפה או ייחודי. הוא לא הקשיב כמוך למצעד הפזמונים ולא עקב אחר השירים בו, אבל רצה להרשים את הוריו והתחנף לשטיינר, המורה למוזיקה, עד שזה הסכים לקבלו לשורות המקהלה.
