שיבתו המעגלית המדומיינת של אמן אל ראשית ימיו, בספר ראשון בעברית מיצירתה של הסופרת והמשוררת מישל דבורד, המלווה בטקסט מאיר עיניים מאת המתרגמת מיכל בן-נפתלי.
ב-1516, בערוב ימיו, עוזב צייר ואדריכל איטלקי את ארצו ומולדתו בהזמנת מלך צרפת. מלווה בתלמידיו, הוא עושה את המסע הארוך אל התחנה הסופית של נדודיו, "הארץ האחרונה" שעל גדות הלואר. כאן יחיה עד למותו ב-1519.
על הטיפול בחבורה מופקדת משרתת יעילה, מסורה וחרישית, שהאמן בקושי שם לב אליה. בין שתי הדמויות השונות לכאורה נרקמים בהדרגה יחסים שעיקרם מבטים מהוסים, שתיקה המופרת פה ושם בדיבור, גניחה, זעקה או בכי, רחשים מעוררי נועם או חרדה. שיאם של היחסים בבקשה מפתיעה.
על הכריכה: לאונרדו דה וינצ׳י, הלב וכלי הדם הכליליים, דיו על נייר, 1511-1513
הם הגיעו דרך המדרונות, דרך הכביש שהתחבר לנהר אחרי הכפרים האחרונים והכרמים, מרחוק הם ראו את הגגות האפורים ואת פסגת הצוקים, ולמטה, בין הערבות, דייגים בסירה. דרך השבילים והחורש הם צעדו לאורך הנהר, פוסעים לאט, מובילים את סוסיהם, מסתכלים במים הצלולים, כמעט כחולים בשמש, ובמישור האדיר שמעבר לנהר. זה היה יום ראשון בבוקר והפעמונים צלצלו, עולזים בשמי אפריל, ברוח הצוננת שהניסה את העננים לעבר הים. אנשי הכפר הוליכו את בהמותיהם על הגדה. מאחור, לכיוון סולון, הם שמעו נביחות של עדת כלבי ציד.
