דיסטופיה קלסית מ-1975 - הנראית יותר ויותר כתרחיש ריאלי בעולם שהולך ומוקם לנגד עינינו - על הפיכתו של רב-קומות עתידני בלונדון לשדה של מלחמה מעמדית ושבטית אלימה.
ד״ר רוברט לאינג רכש דירה קטנה בקומה ה-25 של רב–קומות חדש, אשר עם ארבעים קומותיו ואלף דירותיו היה למעשה עיירה מאונכת - מכונה ענקית שתכליתה לשרת, בעזרת מגוון מרשים של שירותים, לא את כלל הדיירים כקבוצה, אלא כל דייר בנפרד. את הקומה העשירית תפסה רחבה בגודל סיפון נושאת מטוסים ובה מרכול, בנק ומספרה, בריכת שחייה ואולם התעמלות, חנות משקאות ובית ספר יסודי לילדים המעטים שהתגוררו בבניין. בקומה ה-35 היו בריכת שחייה נוספת, סאונה ומסעדה. בגג התצפית הוקם גן פסלים לילדים.
אלפיים הדיירים היו בעיקר אנשי מקצוע אמידים, וכל אחד מהם התמקם בבניין בהתאם להישג ידו. החיים בבניין מסוג זה אינם חסרים תלאות קטנות - מסיבות רועשות, הפסקות חשמל, מעליות שמתעכבות למעלה, פירי אשפה שנסתמים למטה - וכולם חיכו בכיליון עיניים למכירתה של הדירה האלף, הדירה האחרונה. הקבלנים הבטיחו שהמסיבה תהיה על חשבונם.
בהומור פרוע ובהיגיון ברזל, חושף באלארד את האלימות הסמויה הרוחשת תחת הבטחותיה של הארכיטקטורה המודרנית, ומראה כיצד החיים באוטופיה הקפיטליסטית עלולים להידרדר במהירות לכדי מלחמת מעמדות עקובה מדם.
