בכנות וישירות שחודרות מבעד לכל ההגנות, רוקסן גיי כותבת על תולדות הגוף שלה ועל מערכת היחסים שלה איתו, שבה משתקפות מערכות היחסים המסוכסכות שלנו עם הגופים שלנו.
גיי, בת להורים שהיגרו לארצות הברית מהאיטי, מתארת את חוויותיה כאשה שחורה עם השמנת יתר בחברה שאינה חדלה לעסוק בגוף וממשטרת אותו ללא הרף. היא מספרת על התקיפה המינית שעברה בילדותה, תקיפה שבעקבותיה העלתה במשקל כדי להיות בלתי נראית, מוגנת. בצלילות היא בוחנת את הקיבעונות, את הבושה, מדברת על היסטוריה מינית ופגיעה מינית, על תפיסות חברתיות ועל האכזריות שבה הן מעצבות את הדימוי העצמי שלנו.
זהו הסיפור של הגוף שלי. שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות. רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה. הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן. קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע.
