ענקי הג'אז הוא עדות ממקור ראשון על הרגעים ההיסטוריים שבהם התגבשה מוזיקת הג'אז, ופסיפס דיוקנאות מרגשים של יוצריה המיתולוגיים. מחבר הספר, סטאדס טרקל, גילה את מוזיקת הג'אז כילד בשיקגו של תחילת המאה העשרים, נשבה בקסמה, הגיש תוכניות ג'אז ברדיו והיה בעל טור קבוע על ג'אז בשיקגו סאנדיי טיימס.
הספר, שהפך מאז יציאתו לקלסיקה, מבוסס על שיחותיו של טרקל עם הנשים והגברים שמאחורי תופעת הג'אז, כדיוק אלינגטון, בילי הולידיי, צ'רלי פרקר, ג'ון קולטריין ואחרים, ומעניק מבט נדיר לחייהם של מוזיקאים אלו. טרקל מספר באהבה את סיפורי חייהם, אורג אותם להיסטוריה של מוזיקת הג'אז ועוקב אחרי התפתחותה המטאורית מהמועדונים הקטנים של ארצות הברית לאולמות הקונצרטים החשובים בעולם.
זהו תרגום של המהדורה המעודכנת משנת 1975 של Giants of Jazz (שראה אור לראשונה ב-1957), הכוללת את האיורים המקוריים של רוברט גלסטר, דיסקוגרפיה וכן הערות ואינדקס.
Captain, captain, I mean you must be cross
Captain, captain, I said you must be cross –
When it’s twelve o’clock and you won’t knock off.
האיש כבד הגוף שר בשקט לעצמו בזמן שסידר את שולחנות הביליארד באולם המשחקים שבו עבד כשרת. היו לו פנים עצובות וצלקת עיטרה את עינו השמאלית. היתה זו שעת ערב של חודש אפריל בסוואנה, ג'ורג'יה, ב-1938.
"יופי של בלוז, ג'ו," אמר שחקן צעיר בעודו מעביר את הגיר על פני קצה מקל הביליארד שלו.
"אני כתבתי את זה," ענה השרת.
"ואני נפוליאון בונפרטה!" גיחך הצעיר.
"תכף תגיד לנו, ג'ו, שאתה כתבת את המוזיקה שאנחנו שומעים במכונת התקליטים הזאת!"
"באמת כתבתי אותה," חייך ג'ו בעגמומיות.
כולם צחקו באולם המשחקים.
המנגינה שהתנגנה במכונת התקליטים היתה Sugarfoot Stomp. ניגנה אותה התזמורת של בני גודמן.
"בטח," המשיך ברצינות האיש כבד הגוף, "אני קראתי לזה Dippermouth Blues. הם שינו את השם, אבל זה קטע שלי."
"ספר, ספר לנו על זה, פאפה ג'ו!" דרבן אותו בחור אחר, כשהוא תוקע מרפק בחברו. הם השתעשעו על חשבונו של ג'ו אוליבר, השרת.
אוליבר מלמל, לעצמו כמעט, "'פאפה ג'ו'! ככה לואי תמיד קרא לי!"
"איזה לואי?"
"לואי ארמסטרונג. הוא היה תלמיד שלי."
