"התנ"ך של הקולנוע", כך תואר הספר היצ'קוק/טריפו שראה אור בצרפת ובארצות הברית ב-1966, ארבע שנים לאחר סדרה של מפגשים בין שני ענקי קולנוע: פרנסואה טריפו, אז במאי צעיר בן 30 שמאחוריו שלושה סרטים, ואלפרד היצ'קוק, אז בן 62, שהיה בשלבי עריכה סופיים של סרטו ה-48, "הציפורים".
טריפו, שהעריץ את היצ'קוק, יזם את המפגשים, שנערכו במשרדו של היצ'קוק באולפני יוניברסל בהוליווד. הוא הכין מראש סדרת שאלות קצרה על כל אחד מסרטיו של היצ'קוק, ותמלל את השיחות לספר שהפך לאבן דרך בספרות הקולנוע - אירוע מרתק וחד פעמי בהבנה את הקולנוע כאמנות.
הספר סוקר באופן כרונולוגי את הפילמוגרפיה של היצ'קוק, והשיחות בין השנים דנות בשאלות "הטכניות" המאפיינות כל סרט, מתעכבות על אנקדוטות משעשעות, ואינן חפות מביקורת והומור עצמי. מתוך כבוד והערכה הדדיים, כיוצר אל יוצר, היצ'קוק חושף בפני הבמאי הצעיר ממנו את תפיסת העולם הקולנועית שלו, את המצאותיו בעת צילומי סצינות מסוימות, סודות מקצועיים, יומרות, תסכולים ואתגרים שהציב לעצמו. בהדרגה נגלים הפרטים הקטנים המרכיבים את חזונו הוויזואלי השלם של היצ'קוק ומספקים הבנה מחודשת של סרטיו.
דימוי כריכה: היצ'קוק וטריפו, 1962 / פיליפ הלסמן
בסרטי מסתורין ומתח אי אפשר לוותר על ההומור. השאלה שאני נאלץ לשאול את עצמי לעתים קרובות היא: 'האם כדי לטפל בנושא רציני עליי לשים בצד את חוש ההומור שלי או להשתמש בו?' [...] כשאנחנו כותבים תסריט, המשפט שחוזר הכי הרבה הוא: 'האם זה לא יהיה מצחיק לרצוח אותו בצורה כזו?'
