התלמוד: תולדות הלמדנות

התלמוד – לא מה שחשבתם/ן (ואולי בעצם כן?)

392 עמודים בהתלמוד: תולדות הלמדנות, אשר מטרתו, כדברי מחבריו יעקב צ' מאיר וישי רוזן־צבי: "להכניס את הקוראים בסוד יצירה יוצאת דופן זו ולפתוח שער להבנת התלמוד כחיבור וכפרויקט אינטלקטואלי, תרבותי ודתי — איך הוא פועל, מה מטרתו, מהו סוד קסמו והישרדותו".

חלקו הראשון של הספר מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש לתנועתו, תפוצתו והתקבלותו של התלמוד בעולם, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום.

כתב חיים וייס במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות:
המשותף לשני חלקיו של הספר — הארכיאולוגי וההיסטורי — הוא התנועה המשתנה של עדשת המצלמה. לצד כל טענה, מושג או מהלך היסטורי מופיעות דוגמאות פרטניות. סוגיה מונחת על שולחן המנתחים ומפורקת באזמל חד, שכבה אחרי שכבה לחלקיה השונים ודוגמאות דקדקניות מובאות להנהרת שיטות הלימוד של הגאונים, הראשונים והאחרונים. הבחירה להקדיש חלק ניכר מהספר ל'לימוד' דקדקני של סוגיות ופרשנים אינה מובנת מאליה לספר בעל אופי מבואי, אך היא מבהירה את עמדתם העקרונית של שני המחברים: את חז"ל אי־אפשר להבין 'מלמעלה' ממבטי־על על התלמוד. כדי להבין אותם ואת הפרויקט שלהם יש לתחוב ידיים אל עומקן של הסוגיות.