סיפורה של טנזין פלמו, צעירה אנגליה שבחרה לחיות כנזירה בודהיסטית בהודו בשנות השישים של המאה העשרים. לאחר 12 שנים של לימוד ותרגול בודהיזם, היא פנתה לחיי פרישות במערה בהימלאיה, שם תרגלה מדיטציות רבות עוצמה, תוך שהיא מגדלת את מזונה בעצמה, מתמודדת עם כפור, רעב, מחלות וחיות פרא, מתוך מטרה להשיג את הבלתי אפשרי - להגיע להארה בגוף של אישה.
מבעד לביוגרפיה המרתקת, נפרשת תמונה של התמורות התרבותיות שחלו בתרבות הטיבטית ובתרבות המערבית משנות השישים של המאה העשרים ואילך, וכן של יחסי הגומלין בין התרבויות הללו, על רקע שיקום חיי הרוח הטיבטיים בהודו לאחר כיבוש טיבט ועליית הפמיניזם במערב.
במבט לאחור, היה מוזר לפגוש אותה דווקא שם, בפּוֹמָאיה, עיירה קטנה השוכנת בין הגבעות המרהיבות של טוסקנה, מרחק כשעת נסיעה מפיזה. האוויר היה מלא בריחו של החום היבש ובניחוחן של מחטי אורנים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של אמצע הקיץ. בית האחוזה שפארו הועם עם השנים, עם פתחי הדלתות המקושתים הגבוהים והגג עטור הצריחים בצבע אוכר, הבהיק באורה של שמש אוגוסט, ורק צלילי הציקדות הפריעו את דממת הסיאסטה. בעוד שעות מעטות העיירה שבמורד הרחוב תתעורר שוב לחיים לקראת הערב. החנויות הקטנות המציעות את התערובת המוזרה של סלאמי, ביסקוטי וסנדלים ייפתחו, והגברים הזקנים יתגודדו בכיכר לדון בסוגיות המקומיות ובענייני המפלגה הקומוניסטית האזורית. החושניות הצרופה של איטליה, ארץ שנדמה שכל מה שבתוכה זומם לגרום הנאה לכל החושים, לא היתה יכולה להיות ניגוד חד יותר לעולם שממנו היא באה.
