"תשע המסות הכלולות בספר זה משקפות תחנות בחיי, ואף שאין בהן מוקדם ומאוחר או מדרג של חשיבות, הן קשורות זו לזו בחוט נרטיבי, ביוגרפי, אסוציאטיבי ורגשי, וכל אחת מהן, כמו טיפת מים, מכילה את כל מרכיביה של סוגת המסה", כותבת הסופרת יהודית רותם בפתח ספרה אמור מילה למעני, ובו מסות אישיות, אוטוביוגרפיות, וגם חמישה סיפורים קצרים, שבכולן דמויות נשיות מהתנ"ך ומהמשנה.
במסה ביקורתית ואמפתית בוחנת הסופרת את יחסיה עם החברה החרדית ארבעים שנה לאחר שעזבה אותה. באותו מבט סובלני היא חוקרת את הזיקה והפער בין הכתיבה הספרותית לכתיבה המוזמנת, הנקראת "כתיבת צללים". תשע המסות הכלולות בספר נוגעות בסתירות החיים ובמסתוריהם: בכמיהה למוות ובאהבת החיים, במתח שבין שתיקה לדיבור, בזקנה על שלל הפחדים והנחמות (כן, הנחמות) הגלומים בה, באהבה המאוחרת ובאהבה שלא מומשה.
הספרות כמו נועדה להכריז: מותר להרגיש. באמצעיה המגוונים, בדרכיה הסובטיליות, היא מנחה אותנו להכיר ברגשותינו, גם באלה שאנו מסתירים מעצמנו, מרוב כלימה ואשמה. כל זה נמנע ממני כשחייתי בחברה החרדית. עם חברותיי הממשיות לא יכולתי לדבר על הכמיהה לאהבה, על הספקות שטילטלו את נפשי ועל הכעס שאגרתי בתוכי. אבל אימצתי לי חברות סודיות — אנה קארנינה ונטשה רוסטוב, אפי בריסט ומאדאם בובארי, בלומה נאכט ואנטיגונה. הן, ועוד רבות אחרות, סייעו לי להבין את עצמי והעניקו לי חיים אלטרנטיביים שפיכו בי בערוץ נסתר מעין.
