גידי וטליה נפגשים בפאב תל אביבי, מתאהבים ומקימים בית, אך אשליית הביטחון מתפוגגת כשקולות לא מזוהים מטרידים אותם טלפונית. צמיחתם מפצעי ילדותם, אהבתם והשינויים שעברו - הם עלילתו של הספר הזה. כמו בספריה הקודמים של שולמית גלבוע, המיתולוגיה הישראלית מפורקת והתא המשפחתי הוא זירת ההתרחשות.
כותבת על הספר פרופ' רות קרטון-בלום:
שיחה לא מזוהה הוא רומן רב-קולות שפורץ את גבולות הז'אנר. מתוחכם במבנהו ועשיר במרקמו הסגנוני. סיפור המעשה מתעתע בין זיכרונות עבר לאירועי הווה. הגות פיוטית מחלחלת לתוך רצפים של זרמי תודעה ותמונות חושניות. קולות הנפש לובשים פנים של מציאות, והסגנון הריאליסטי הופך גם את המסתורי והבלתי-מובן למסתבר ולמתבקש. כמו קונכיית השבלול, הסיפור מתעגל עוד ועוד פנימה, עד לנקודה הסינגולרית, ל"מי אני?" שמנסה להשתחרר מכל זולת. כך נעשית החתירה פנימה, ההשתבללות, לדילוג קדימה.
זהו גם רומן ארס-פואטי מובהק, מפוכח עד כדי אכזריות ומפויס באותה מידה. הסופרת משוחחת עם הדמויות, עם הקורא ועם תהליך הכתיבה. כישרון המחזאית של גלבוע מתגלה בדיאלוגים האמינים ומלאי החיות. זהו ספר מרהיב במורכבותו, נוקב באבחנותיו, אמיץ וחכם.
גידי נולד לארבע אמהות ולכן הוא משולל ציפורים ולילדותו גרסאות שונות. אמא אחת העבירה אותו תחת שמלתה בליל אימה וסער מתחת לאפו של מחבל; אמא אחרת נשאה אותו על כתפיה לגן באחת משכונות ירושלים; אמא שלישית גרה עם אביו בסמיכות לבית יתומים ועבדה כטבחית, נהנית לראותו מתרוצץ עם חבורות הילדים כאחד מהם, יודעת, אולי רק מרגישה, שהוא יתום כמותם.
גם על האמהות האלה לא סיפר לטליה. עבורה המציא במיוחד אמא רביעית, פולנייה שמקמרת את גבה אל מכונת התפירה או אל בד וילונות כבד, אצבעותיה מדממות. "היא הכינה אוכל בבוקר," סיפר לטליה, "אחר כך תפרה, וכשחזרנו מבית הספר יצאה לצעוק ברחובות."
