ניו יורק, סוף שנות החמישים של המאה העשרים. נורמן מונבלום, יהודי חולמני בן שלושים ושלוש, סטודנט נצחי שבזבז את כל כספי הירושה שלו, מתחיל לעבוד כגובה שכר דירה אצל אחיו, איש הנדל"ן במנהטן.
בודד, מנותק מרגשותיו ואדיש לסביבתו, הוא עובר מדירה לדירה ונחשף לגלריית דמויות תיאטרליות ונוגעות ללב. הדיירים פותחים בפני מונבלום את סגור לבם, אט-אט נקשרת נפשו בנפשותיהם, והוא פותח בניסיון גרוטסקי אך הירואי לתיקון עולם.
אדוארד לואיס וולאנט (1962-1926) - אחד הסופרים המבריקים בקבוצת הסופרים היהודים האמריקאים הגדולים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. נפטר משבץ בגיל 36 בלבד. הדיירים של מונבלום ראה אור לראשונה שנה לאחר מותו, ובשנת 2003 יצא מחדש. זהו תרגומו הראשון לעברית.
נורמן, עקוד כעת בחוט הטלפון המפותל, נפל קורבן לנטייתו להשתטוּת, אך מכיוון שעוגן כך סוף־סוף למקומו, השתתק. קול אחיו, שהזכיר לו ללא צורך מי הוא, היה תקליט שנוגן במהירות שגויה. זה היה יכול להיות באותה מידה קול שמופק מסרט הקלטה פרימיטיבי, כזה שנחשב חידוש גדול בכרטיסי ברכה או בצעצועים זולים של ילדים ומשמיע חיקוי חיוור של דיבור אנושי כשמעבירים ציפורן על הבליטות שלו. זה לא היה רושם משולל יסוד; אפילו בנוכחותו של ארווין הרגיש נורמן שאחיו הוא משהו שמתנגן וחוזר שוב ושוב. הוא היה רחוק מתחומי חוסר הפשר האימתני של הקול הזה במשך כמה שנים, אבל עכשיו שחזר, הוא נאלץ להודות שבאופן פאתטי למדי הוא מוצא בדרישות של ארווין איזו נחמה מעוותת.
