אבולוציות

הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה עלה מאגם טיטיקאקה בעידן האפלה, להביא את האור. ראשית יצר את השמש, הירח והכוכבים. אז הפיח רוח באבנים, ויצר את בני־האדם. אבל בני־האדם היו ענקים חסרי־מוח, ועד מהרה מאס בהם. הוא החריב במבול את העולם שברא ויצר את בני־האדם בשנית, הפעם מאבנים קטנות יותר. לבסוף, בהליכה על פני המים, נעלם מעבר לאוקיינוס השקט. בני האינְקָה האמינו שהוא משוטט לעיתים על פני האדמה, מחוּפּשׂ לקבצן, מלמד את האנשים את סודות התרבות ומקונן על מצוקת האנוֹשוּת.

מה פירוש הסיפור הזה? תלוי את מי שואלים. בעיני הפילוסוף, מיתוסים הם אַלֶגוֹריות לאמיתוֹת פילוסופיות; בעיני ההיסטוריון, הם סילוף מעוּות של אמיתוֹת היסטוריות; בעיני הפסיכולוג, מיתוסים משקפים את העמוקים שבפחדינו; למורה־המוסר הם נותנים מצפן, ולמשורר — השראה. מיתוסים הם סיפורים על עבר רחוק או עתיד מדומיין, והם מטילים את צילם על קיומנו כמו בני־לוויה קרובים ומסתוריים. הם מכַוונים אותנו ביקום ומעניקים משענת ונחמה. אבל המיתוסים גם מזַמנים אמיתוֹת שמעֵבר לתחום השׂגתנו: על טבע החומר, הזמן והכוחות; על השאלה איך נוצרנו, ולאן מועדות פנינו. כמה שלא ננסה לתפוס את משמעותם, נוכל רק לאחוז בהם להרף־עין, כמו ילדים שרודפים אחר פרפרים.