נועם חומסקי, איש הרוח החי המצוטט ביותר בעולם, ואולי האינטלקטואל החשוב ביותר בן-זמננו, מנסה לענות בספר זה על שלוש שאלות, כל אחת מהן סבוכה מקודמתה: מה היא שפה? מָהם גבולות ההבנה האנושית (אם יש כאלה)? מהו הטוב המשותף שאליו עלינו לחתור?
מעטים ההוגים בני זמננו שיאה להם התואר הכפול מדען- פילוסוף. החל בפרסומיו הראשונים, בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, מיקם חומסקי את עצמו באופן מודע על רצף אינטלקטואלי שראשיתו במהפכה המדעית של המאות ה-18-16 באירופה. גם הספר שלפנינו, שנכתב בעשור התשיעי לחייו, נקרא כסדרה של פרקים בהיסטוריה האינטלקטואלית, עד שלא פעם קשה להבחין האם הדוֹבר הוא הפילוסוף דייוויד יוּם, הכימאי ג'וזף פְּריסטלי, או נועם חומסקי שמצטט אותם ומשכלל עוד ועוד את רעיונותיהם.
את הספר תרגם עידן לנדו, פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון, בעל הבלוג הפוליטי הרדיקלי והמצוין לא למות טיפש.
השאלה הכללית שאני מבקש לעסוק בה בספר הזה היא עתיקת יומין: איזה מין יצורים אנחנו? אני לא שוגה באשליות שיש ביכולתי לספק תשובה הולמת לשאלה הזאת, אבל נראה לי סביר להניח שלכל הפחות בתחומים מסוימים, ובמיוחד ביחס לטבע הקוֹגְניטיבי שלנו, ישנן תובנות מעניינות ומשמעותיות, חלקן חדשות, שבעזרתן נוכל לסלק כמה מן המכשולים המקשים על הרחבת החקירה המדעית, לרבות כמה דוקטרינות רוֹוְחות, שרגליהן ניצבות על קרקע הרבה פחות מוצקה מכפי שמקובל לחשוב.
