עידן צבעוני מאבק את חדרי חייו הפרטיים ומגלה בכל פינה את מקומו החמקמק של המוות. בספרוּת, במציאות, בכל הדברים שמונחים ככה, סביבנו, וסופם להיגמר. אנחנו כאן כדי לספר, שרים ביום ונזכרים בלילה, יודעים שמה שהתחסל, התחסל רק לכאורה. דודה אילנה-רגל-קרושה, כשאנו נזכרים בה, אין לה סרטן. ריחות הבית של דודה גניה ממלאים עכשיו את הבית שלנו, כשאנו נזכרים איך נלקחנו לשבעה שלה. אנחנו מחזירים למתים את נשמתם בחמלה. מקננים ומקוננים.
ברפאים בכל מקום טווה עידן צבעוני, מו"ל ועורך הוצאת רסלינג, קולאז' דחוס של זכרונות ורגעי הווה המקפלים בתוכם איזה מוות. המוות לעולם יישאר על-זמני, חוצה גבולות, כי הכתיבה מסוגלת להקים מתים לתחייה ולהפיח בהם רוח חיים. את הספר חותמת אחרית דבר מאת ד"ר עודד וולקשטיין.
אדם יכול לעשות מעט מאוד בשביל לשמור על שפיות: אל תלך על האדמה, שכן אחרת תלך על חבריך המתים. על חלל אוויר אלך, על השמש אתבונן, לזיכרון שמתעורר בעקבות ריח, צמא או צליל אתפלל. סבא שלי העריך את אלה שלא השתגעו. אשוב ואשאל על דמעותיהם. לא מתוך בוז למשוגעים אמר (האוויר של מעלה מְכַלְכֵּל את כולנו), אלא זאת שהיה רגיש לקושי לשמור על שפיות. לא אחת הזכיר חבר–סטודנט שלמד איתו בשטרסבורג ושם קץ לחייו. הוא לקח משהו שהיה שייך לי, המוות הזה היה שייך לי, הוא אכל את בשר צלעותי. הוא מעולם לא נידב פרטים נוספים. התאבדותו באוגוסט 1914, מיד עם פרוץ המלחמה, הותירה אותו שבור לב והובילה לפרישתו מרוב פעילותו ומקשריו האישיים. ללא הועיל ניסה להוציא לאור את עיזבונו של אהובו.
