סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד

יומני היקר,
היום קיבלתי החלטה חשובה: אני לא אמות לעולם.
אחרים ימותו סביבי. הם יתאיינו. דבר לא ייוותר מאישיותם. מתג האור יכבה. חייהם, מהותם, יצוינו על מצבות שיש מבריקות נושאות סיכומים שקריים ("כוכבה האיר על כולנו", "הוא לעולם לא יישכח", "הוא אהב ג'ז"), ואז יאבדו גם הן בשיטפון שיציף את החוף, או יישברו לרסיסים בידי תרנגול הודו עתידי מהונדס גנטית.
שלא יגידו לכם שהחיים הם מסע. מסע זאת אומרת שמגיעים לאנשהו. כשאני עולה על רכבת מספר 6 לפגישה עם העובדת הסוציאלית שלי, זה נקרא מסע. כשאני מתחנן עכשיו בפני טייס המטוס הרעוע של יונייטד־קונטיננטל־דלתא־אמריקן המרעיד מעל האוקיינוס האטלנטי, שיסתובב ויחזיר אותי מיד לרומא אל בין זרועותיה ההפכפכות של יוּניס פּארק, זה נקרא מסע.
אבל חכו רגע. יש עוד, לא? ישנה המורשת שלנו. אנחנו לא מתים כי צאצאינו ממשיכים לחיות! ההעברה הפולחנית של הדנ"א, התלתלים של אמא, השפה התחתונה של סבא, אני מאמינה שילדינו הם העתיד. אני מצטט מתוך "האהבה הגדולה מכולן" של דיוות הפופ משנות השמונים ויטני יוסטון, רצועה תשיעית באלבום הראשון שלה, שכשמו כן הוא.