אלינור נוסעת אל איים בים הדרומי עם מענק מחקר לעבודה גנטית-אנתרופולוגית. הרחק מהריסות חייה, אחרי מות אמהּ ולאחר גירושיהּ, היא מהופנטת אל חיות, מיתוסים, שבטיוּת וכוהנות גדולות. המסע הקיצוני אל תוך המקום הזר מתברר כמסע אל תוך עצמה ואל תוך חייה. היא מפרקת ובונה מחדש את המשפחה שעזבה ואת הגנאלוגיה שלה, המוכחשת. כצפוי או שלא כצפוי, הופך המסע גם למראה המשקפת את תמונת הישראליוּת שלה, אך בעיקר חושפת את שכבות התודעה שבין ציוויליזציה נשית לזו הגברית, בין אֵם ומאהבת לבין גבר ובן, מאבק שהשיח על המערב והמזרח הוא רק הערת שוליים בו.
אי M היא יצירה ייחודית בפרוזה הגותית, הכתובה בתנופת מחשבה יוצאת דופן ומערבת סיפור ופיוט, ריאלי ופנטסטי, דרשה ומסה, לשון חכמים ולשון יום-יום, פרי עטה של חביבה פדיה - חוקרת תרבות, משוררת וסופרת, כלת הפרס בחקר הקבלה על-שם גרשם שלום לשנת 2018.
אדם חווה עצמו כשמש במרכז היקום בעוד אינו אלא צל בהזיותיו של אחר. היתה מופנית כולה אל אמה. עֵדה. קרואה למשפט גסיסתה הארוך והמתמשך, צופה במאבק החיים שלה, בתמורות שעבר הגוף הרזה הנמרץ כשנשבר לשניים מן הגידול ואחר כך התמזער, התכווץ מן ההקרנות ושוב התנפח מן הכימו. או אז טבעו הפנים הצנומות בתוך הפנים הנפוחות החולות, ההילוך הנמרץ תמיד הפך להילוך מתנודד, מהסס. צופה היתה בהתפרקות שלה לגורמים, לחלקיקים, בבדידותה. מתייסרת איתה כשהיא ננגסת, נאכלת. כמו גווייה שהדבש כולו כבר נרדה מתוכה ועתה נאכלת היא עצמה. עבדה את אמה. הפולחן היה לתת לה עוד חיים.
והיתה גם סבתא־רבתא, אמא של אמא של אמא שלה, שהיתה בת עשרים וארבע כשנפטרה. יש משהו חזק כל כך בלומר אמא של אמא של אמא. אמה שלה היתה בת ארבע כשאמא שלה נפטרה. זו הבחורה היפה הגבוהה בת העשרים וארבע, הלבושה חצאית מידי ארוכה וז'קט אירופיים עם חולצה מזרחית ושיער שופע אסוף על קודקודה. ללא כיסוי ראש כלשהו היא עמדה שם בתצלום, ובתה הקטנה בת הארבע על כיסא. תצלום שנעשה כדי לשלוח אותו לאבא שלא ראה את בתו והיה מגויס לצבא למלחמות עולם שלכאורה לא היו של היהודים. אבל כבר היה מאוחר מדי. מגיפת הדֶבר שהשתוללה קטפה את העלם היפה והחכם שלא נועד למלחמות אלא לספרים ושגויס בעל כורחו. ואשתו, אמא של אם אמה, עלתה באבלה על המיטה, לא אכלה, לא שתתה, לא דיברה ולא ירדה עד שהוליכו אותה משם אל קברה. כך יצא שאמה היא ילדה שגדלה בחסות אם שהתייתמה בגיל ארבע משני הוריה. אֵם זו היא סבתה שאותה מעולם לא הכירה כי נפטרה בצעירותה. אולי לכן נגעה אמה בדברים רק דרך מילים ומעשים טובים. חיבוקים ונשיקות היו עבורה שפה זרה. אדם אינו יכול למסור את מה שלא קיבל. ענושה היתה מלידה ועונשה הוא לתת. בת של נשים שמתו מאהבה.
