"בשנת 2018, ארבע שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה, וחמש שנים לפני שכיכר קפלן הוסבה לכיכר הדמוקרטיה, התרחש הסיפור הזה של קטיה" – כך נפתח כמעט אולימפוס מאת שושי בריינר – רומן שבמרכזו קטיה, דוגמנית יפהפייה, חזקה ועצמאית, שגדלה בקייב עם אמה וסבתה במשפחה דלה שאין בה גברים, והגיעה לתל אביב בעקבות אוליגרך רוסי יהודי, נשוי ומבוגר ממנה, המתגורר עם משפחתו בירושלים וגם במוסקבה ובלונדון, ומחזיק לקטיה דירה בתל אביב.
הרומן מפליג על פני ארצות ושנים, עם סיפורה של קטיה ועם סיפוריהן של נשים רבות־עוצמה אחרות: סבתא אנה, קופאית בסופר שבמשפחתה התערבב דם יהודי, ובצאתה לגמלאות היא מגלה את המיתולוגיה היוונית, וזו משנה לה את הראש; ויטה, אִימהּ של קטיה, המתקשה למצוא את מקומה במשפחה וחולמת על אהבה מוסקבאית; ואקסנה, אשתו של ואדים, שיש לה לב גדול וגם צבא קטן של מומחים לפלסטיקה, לתזונה, לכושר ולאופנה וזוג תוכים מסוג קקדו, שלא תמיד אומרים את הדבר הנכון.
קטיה היא אישה מוחזקת. היא בת עשרים, הגיעה מקייב ושוּכנה בלב תל אביב בבניין יוקרתי אך לא בולט. מי שלא פגש את קטיה — הפסיד. באמת, יופי כזה לא פוגשים כל יום. קטיה גרה בקומת הקרקע ולכן איש לא פגש אותה במעלית, מקום המפגש הכמעט יחיד של דיירי הבניין. ראינו אותה לפעמים יוצאת מדלת הכניסה עם שנאוצר חמוד.
