ספרה השני של נעמה דעי, מחברת צערו העתיק של הירח (מועמד פרס ספיר 2019 לספר ביכורים), הוא סיפור אהבה מהוסס בין שתי דמויות הבוחנות מחדש במהלך קיץ אחד את עלילות חייהם.
לפני שנים ניתק רועי כל קשר עם הוריו ועם אָחיו ונסע אל מעבר לים. בקיצים הוא חוזר לבקר את אחותו התאומה, היחידה ממשפחתו שנשאר קשור אליה. הוא שוכר אז דירה לחודש, בבניין שבו גרה עדן עם בנה ושותפתה לדירה. עדן קשורה בסבך קשרים - בני משפחתה וגם אביו של בנה מעורבים בכל פרט קטן בחייה - ומרגישה כי בזמן שכולם סביבה מתקדמים היא נשארת במקומה.
כתבה דעי בעמוד הפייסבוק שלה עם צאת הספר בינואר 2024:
את הספר ופתאום בוקר כתבתי בקורונה. הוא קורה בקיץ 2025 או 2026, או אולי 2027? אני כבר לא זוכרת איזה אוגוסט עתידי רישתתי בתמימות של מאמינים. הנחתי שהשנה ההיא תהיה המשך טבעי של אלו שקדמו לה, רק ללא מסכות. קל יותר לדמיין טוב מרע. כך יצא תחת ידי סיפור שמתרחש במציאות אלטרנטיבית, בה לא קרה ה-7.10 [...] זה סיפור אהבה בקיץ שכבר לא יקרה: קיץ עתידי בו כולנו כפי שהיינו. יש בו גבר חוזר, אישה נשארת וילד שמפחד מעטלפים. המון אוכל, חלקו תוניסאי, רובו פחמימות ריקות. טלנובלות טורקיות, משפחות בוחשות, לבבות מהססים, חומות מלגו. יש בו צחוקים אבל גם דאגה שאולי מאוחר מדי לתקן. יש בו, צץ לרגע ונעלם, את הפתגם האמהרי החביב עליי: ሰው ለሰው መድሀኒት ነው, או (בערך): התרופה לכאבו של האדם היא אדם.
עדן הייתה חסרת משקל כשדחפה את עצמה בתנועות חזקות וארוכות בתוך המים. בקצה המסלול נעמדה לסדר את המשקפת והרגישה נגיעה בכתף. זה שנראה כמו שחיין אולימפי לשעבר וכבר שנה שחה במסלול מקביל הוא שנגע. שאל אם היא עדן אוזן. "כן!" מופתעת, קצת נרגשת. הרבה מעל הליגה שלה הוא נראה לה, ומה פתאום אחרי כל הזמן הזה החליט לפנות אליה, ואיך הוא יודע את השם שלה.
הוא אמר: "קוראים לך בכריזה."
אוי ואבוי. טמיר. משהו קרה לטמיר.
