"רוב המסופר בספר זה בדוי, פרי דמיון סורר ומוגזם, כמוהו רוב הדמויות נולדו יש מאין, אך כמעט כולו התרחש איכשהו" - זהו הנוסח הלא שגרתי של הערה המופיעה בכריכה הפנימית של הספר האמיץ מכתב לסוהר 343ב – זוכה פרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם – שבו מתארת לבנה מושון מערכת יחסים טעונה בין אב לבִתו, יחסים שמשקעיהם אינם מתפוגגים גם בבגרות, ובכוחם לשנות את מסלול חייה של הבת מקוטב לקוטב.
בת כותבת מכתב לאביה, אדם קפדן ונוקשה שמתקשה בגילויי חיבה. שניהם חיים באותו בית, אבל הוא אינו עונה לה, לא בעל פה ולא בכתב: לא למחרת, לא כעבור שבוע, גם לא בחלוף השנים. השאלות שנשאלו במכתבה אינן מאבדות את תוקפן גם כעבור עשורים, אבל היא מתעקשת להעלות אותן שוב.
מדי יום נוסע האב למקום עבודתו ומשגיח שם על אסירים מסוכנים, נזהר שלא לחרוג מן הכללים הנוקשים. האם נוקשותו מועילה גם בבית? ואולי לילדיו היא תגרום להתנער ממנו ולפנות בכיוון ההפוך?
לאבי, שלא ענה למכתב השני שכתבתי לו בגיל ארבע עשרה וחצי. ומאז חלפו ארבעים וחמש שנים וחצי, ואני עדיין מחכה.
אני לא זוכרת אם כתבתי אז "אבא שלום", או "שלום אבא", או סתם "שלום", או בכלל לא שלום. אחרי שהסאה מלאה, כבר היה קשה לי להגות את המילה אבא. כי במילה אבא יודעים הילדים אנה הם באים, ואצלך לא ידעתי ונשארתי לא יודעת.
