אשתו של אליהו, יזם פנטזיונר השקוע בחובות, אינה סולחת לו על מה שעשה מאחורי גבה ומגרשת אותו מהבית, בִתו היחידה מתנכרת לו, והוא עובר לגור בדירת מרתף על גבול בת ים. כאשר אביו נפטר במפתיע ומתברר שהוריש לו דירה קטנטונת, הוא ממהר לתלות בה תקוות גדולות: אולי יוכל להיחלץ מחובותיו ולפדות בחזרה את חייו?
אבל בדירה מתגורר בשכירות מוגנת קשיש תאב חיים עם המטפלת הפיליפינית שלו, זרים מפוקפקים מתנחלים בדירה ועושים בה כבתוך שלהם, ונסיונותיו של אליהו לשקם את יחסיו עם אשתו ובתו עולים בתוהו. אליהו, חולם גדול שהחיים דחקו אותו לפינה, מחליט לצאת למלחמת חורמה על המעט שנשאר לו, והפעם הוא מתכוון ללכת עד הסוף.
״... הנני מצהיר בזאת שהיורש לצוואתי המפורטת להלן הוא מר אליהו פרוינד בני יחידי,״ קרא פויגלמן, וליבו של אליהו ניתר, שכן נדמה שאביו דיבר מתוך גרונו של עורך הדין, מבטא את היחידי במלעיל כפי שנהג אבא לעשות כשרצה להקניט אותו. נחמץ ליבו, כי תמיד חשב שרק לאוזניו אמר כך, והנה מתברר שגם לאוזניו של עורך דין פויגלמן, שהיה חברו הטוב ביותר של אביו ושותף לכל התחבטויותיו. עכשיו, ללא היסוס, ניכס לעצמו במין פטרונות את כינוי החיבה ששימש את אביו. הוא הרגיש נבגד. מה גם שמעולם לא סבל את פויגלמן.
