בטיימינג שאין רלוונטי ממנו, רגע לפני בחירות 2019, תרגום חדש ל-1984 של ג'ורג' אורוול, הרומן הדיסטופי הנודע ביותר בספרות העולם, שאינו מאבד מחיונותו ומן האקטואליות שלו גם שבעים שנה לאחר שראה אור לראשונה.
"האם האח הגדול קיים?"
"ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמות המפלגה".
"האם הוא קיים באותו מובן שאני קיים?"
"אתה לא קיים".
וינסטון, גיבור הרומן, מתנהל בעולם שנדרשת בו נאמנות אידאולוגית ללא סטייה קלה שבקלות, שהכל בו מפוקח בכל עת באמצעים אלקטרוניים ואחרים ואין בו מקום לאישיות ולפרט. כשנוצר קשר אהבה בינו ובין אשה צעירה ששמה ג'וליה, והשניים מנסים לממש את אהבתם האסורה ולמצוא להם זכות וייחוד משלהם, מעשיהם הופכים לביטוי של מרי שמעורר עליהם את זעמו הדורסני של המשטר.
היה יום אפריל צלול וקר, והשעונים צלצלו שלוש עשרה. וינסטון סמית' נכנס בדלתות הזכוכית של אחוזות הניצחון, סנטרו נטוע בחזהו מול הרוח המצמיתה וצעדו מהיר, אך לא מהיר דיו למנוע ממערבולת של אבק גרגירי להיכנס איתו.
במבואה עמדו ריחות כרוב מבושל ושטיחים ישנים. לאחד הקירות חוברה בנעצים כרזה צבעונית, גדולה מדי להצגה בתוך בניין. נראה בה בפשטות פרצוף עצום, שרוחבו יותר ממטר: פני גבר כבן ארבעים וחמש, שלו שפם שחור עבה ותווי פנים קשוחים אך נאים. וינסטון פנה אל המדרגות. לא היה טעם לנסות את המעלית. גם בימים טובים היא כמעט לא עבדה, ובתקופה הנוכחית ניתקו את החשמל בשעות היום. זה היה חלק ממאמץ החיסכון לקראת שבוע השנאה. הדירה הייתה בקומה השביעית וּוינסטון, שהיה בן שלושים ותשע וסבל מכיב דליות מעל לקרסולו הימני, התקדם באיטיות ונעצר למנוחה כמה פעמים בדרך. בכל ישורת מדרגות, מול פיר המעלית, ניבט מהקיר הפרצוף הענקי שבכרזה. הדיוקן תוכנן כך שייראה כאילו העיניים עוקבות אחריך לכל מקום. האח הגדול צופה בך, נכתב מתחת לתמונה.
