כמו להרבה נערים מתבגרים שחווים משבר ערכי, גם לגיבור הרומן הקומי של פול בייטי יש רעיון גאוני: כדי לשים על המפה את העיירה שכוחת האל בפאתי לוס אנג'לס שבה נולד - ולהחדיר גאווה מקומית בקרב התושבים - הוא משיב על כנה את ההפרדה הגזעית במרחב הציבורי, ואפילו נהיה בעצמו בעל עבדים.
התרגיל הקטן הזה מביא אותו עד בית המשפט העליון של ארצות הברית, ואת הסאטירה הנשכנית והמבריקה של בייטי לפסגת הפרוזה העכשווית ולזכייה בשלל פרסים, בהם פרס חוג המבקרים בארצות הברית ופרס מאן בוקר לשנת 2016
אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. אף פעם לא העלמתי מיסים או רימיתי בקלפים. אף פעם לא התפלחתי לקולנוע או לא החזרתי עודף מיותר בקיוסק לְקופאי אדיש לדרכי השוק ולציפיות ממי שמרוויח שכר מינימום. בחיים לא פרצתי לבית. לא שדדתי חנות משקאות באיומי אקדח. לא עליתי לאוטובוס צפוף או לרכבת תחתית, התיישבתי במושב ששמור לזקנים, שלפתי את הזין הענקי שלי ואוננתי עד הרפיה בהבעה סוטה וקצת נפולה על הפנים. ולמרות זאת, הינה אני פה, במסדרונות האפלוליים של בית המשפט העליון של ארצות הברית של אמריקה, המכונית שלי חונה במקום אסור וגם די אירוני בשדרות קונסטיטושן - "החוקה" - הידיים שלי אזוקות ושלובות מאחורי הגב, על זכות השתיקה כבר מזמן ויתרתי ושילחתי לדרכה, וכעת אני יושב על כיסא מרופד היטב, שכמו המדינה הזאת, הוא הרבה פחות נוח ממה שהוא נראה.
