אָאוּקְסילְיוֹ לָקוּטוּר היא משוררת אורוגוואית שבחרה לחיות במקסיקו. קוראי הרומן המפורסם של בולניו בלשי הפרא יזכרו בוודאי את המונולוג המובא מפיה שם, שבו היא מספרת על המאורע המכונן בחייה, שאירע בספטמבר 1968: הסתגרותה במשך שלושה עשר ימים בשירותי הנשים בפקולטה לפילוסופיה וספרות באוניברסיטה הלאומית האוטונומית בעת הפריצה האלימה של משטרת מקסיקו לקמפוס.
ברומן קצר זה שוב נותן המחבר את רשות הדיבור לאאוקסיליו, והשהות ההיא בשירותים נעשית מעין מנהרת זמן שלוקחת את המספרת אל עברה הרחוק יותר וגם אל העתיד להתרחש בעשורים שלאחר מכן - חיים שלמים של ספק צופה מן הצד ספק משתתפת בחיי התרבות של הכרך המקסיקני הגדול, שזכתה ברבות הימים בכינוי "אם השירה המקסיקנית". פרק אחר פרק היא מספרת על חיי הנוודות התלושים לכאורה שהיא חיה הרחק ממולדתה, על קשריה ומפגשיה עם דמויות שונות בעולם הבוהמה המקומי, משוררים ספרדים גולים, הציירת רמדיוס וארו, דורות של משוררים צעירים, ובהם ארטורו בלאנו, בן דמותו של המחבר.
