סמי קליימן, או כמו שהוא מעדיף לכנות את עצמו מחוץ לבית, סם קליי, מתעורר לילה ב-1939 כשאמו מבקשת ממנו לזוז הצידה במיטה ולפנות מקום לבן דודו, יוזף קוואליר, שהגיע לניו יורק לאחר הימלטות ארוכה וסבוכה מפראג הכבושה בידי הנאצים. מן המפגש הראשון המשונה הזה נוצרת חברות אמת בין השניים, אשר אוחזים באותו חלום: החלום לפרוץ בגדול דרך עסקי הקומיקס. סמי רוצה להצליח ולהתעשר כדי להיחלץ מאיזו לוזריות שטבועה בו וממנה הוא חושש, ואילו יוזף (כעת ג'ו) רוצה להתעשר כדי להצליח להוציא בשלום את משפחתו היהודית מפראג הכבושה ולהביאם לארה"ב. יחד הם יוצרים דמות של גיבור-על בשם "האסקפיסט" - שילוב של הארי הודיני והגולם מפראג - אשר משימתו היא לחלץ בני אדם מכבלי העבדות והמצוקה. לא במקרה, על כריכת חוברת הקומיקס הראשונה שהם מוציאים חובט האסקפיסט בפרצופו של אדולף היטלר...
אך האם יצליחו השניים, כל אחד במשימתו?
ספרו הטוב ביותר של מייקל שייבון, אשר פורש בהומור מצוין, סרקזם מעודן וידע היסטורי נרחב את אווירת ניו יורק שלפני הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה - עולם שבו החרדה מהנאצים הייתה נחלתם של מעטים בלבד (לרוב, יהודים שבני משפחתם נותרו באירופה) וילדים עסקו בעיקר בשאלה מי חזק יותר, באטמן או סופרמן.
ספר נפלא!
עלילותיהם של קוואליר וקליי, והסיפור האמתי של לידת
האֶסקפּיסט, אמן ההימלטות, מתחיל גם ב- 1939, בשלהי
אוקטובר, בלילה שאמו של סמי פרצה לחדרו, הנחיתה את
הטבעת ואת פרקי הברזל של ידה השמאלית על צד
גולגולתו, והורתה לו לזוז ולפנות מקום במיטה לדודנו
מפראג. סמי התיישב, לבו הולם בתוך צירי הלסת שלו.
לאורה החיוור של נורת הפלואורסצנט שמעל לכיור המטבח
יתגלה לו צעיר דק גזרה בן גילו בערך, שעוּן כמו סימן
שאלה על משקוף הדלת, חבילת עיתונים סתורה תחובה תחת
זרועו האחת, וזרועו האחרת מכסה על פניו כמו מחמת
הבושה. זה, אמרה גברת קליימן, נותנת לסמי דחיפה מסייעת
בכיוון הקיר, זה יוֹזֶף קוואליר, הבן של אחיה אמיל, שהגיע
הלילה מניו יורק באוטובוס גְרֵיהָאוּנד, מסן פרנציסקו
הרחוקה.
"מה יש לו?" אמר סמי. הוא זז עד שכתפיו נגעו בטיח
הקר, כשהוא דואג לקחת אתו את שני הכרים. "הוא חולה?"
"מה אתה חושב?" אמרה אמו, טופחת על שטח הסדין
המפונה, כביכול כדי לפזר כל חלקיק בלתי נעים של סמי
שהיה עשוי להישאר אחריו. היא חזרה זה עתה מהלילה
האחרון של תורנות לילה בת שבועיים ב"בֶּלוויוּ", שם עבדה
כאחות פסיכיאטרית. אוויר בית-החולים המעופש דבק בה,
אבל מפתח הצוואר של מדֶיה עדיין הדיף בדל-ריח של מי
האזוביון שרחצה בהם את גופה הזעיר. הניחוח הטבעי של
גופה היה תבליני, עז ונרגז, כמו ריחם של שבבי עיפרון
חדש. "הוא בקושי עומד על הרגליים."
