המסע הלילי הארוך הביתה

"אחרי ככלות הכול, כשנופלת דומייה גדולה על המדבר שלה, כשהקוּליס נמשכים כתלמים עד לאופק בצירי התנועה,
כשהעשן מתפוגג, היא מצליחה לרדת אל החטיבה. היא יורדת לעומק המדבר ורואה את החטיבה שלה, מדולדלת, מרוסקת, מתכנסת תחת שמי עופרת חסרי רחמים. הטנקים מעטים, נקוּבים. האנשים מעטים, שתקנים, מזוהמים. תחבושות על מצחיהם, על ידיהם. חיוך עייף, עייף מאוד, מרפרף לקראתה מזווית פיו של ברקו בצל אוהל ארעי. האם פִּרפר לבה אז, כשראתה אותו מולה? והמתים. על רבים ידעה כבר קודם. יונתן. רשיק. יונתן. עזרא. אפרת. יונתן. חליבנר. מיקי ברנשטיין. ארנון מודיאנו. יונתן. רב- סרן פרי. כספי. עובד הנהג. דני כהן. אמינוב. יונתן.
היא נוסעת על דרכי החול עם ברקו, שידו חבושה בתחבושת שהזדהמה, אל המעטים, המעטים מאוד, ששרדו, ורואה
שאין בהם שמחת ניצולים, רואה גם שהרבה פנים מוכרות, אחרות, אינן עוד ביניהם, ורואה שכולם מביטים בה במבטים
ריקים, בלי להאשים, בלי טינה. בלילה היא שוכבת כקודם באוהלו, לצדו, והוא תועה לו במקומות אחרים, עשֵ נים. כבר אז
חדל לישון ולא נגע בגופה הכואב אליו. רק את פניה, כמו בלי משים, ליטפה ידו. כאילו אמר: אל תדאגי. כאילו אמר: אני
האשם בכול. את נקייה. בך אין דופי. כאילו אמר: בגופי אגונן עלייך מפני הנורא ביותר. כאילו אמר: אלוהים אדירים.
רעד עבר בגופה ופחד עלה בה. לפנות בוקר והשינה עדיין אינה באה אליו, נפלטה מין געייה מתוך פיו. לא בכי. לא אנקה.
מין יפחת שוועה מוזרה, מתמשכת, דוחה.
"יא אללה," הוא מלמל, אחרי שעות רבות של שתיקה, "איך הלכה החטיבה הזאת."

(מתוך 'ניקול', סיפור שפורסם לראשונה ב-1975)