"שירה גדולה. מאוד מודרנית אך גם קלאסית. נוגעת בנצח ובעכשיו", כתב חיים באר על שירתה של הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה.
סודות עתיקים שבים ומתגלים גם בספרה השביעי, ילדי האדמה, שבליבו עומד הפצע הנורא מכולם - אובדנה של בת לאם, אולם אובדן זה מתגלה גם ככוח חיים. את הילדה המקופלת בזרועות המוות אין להחזיר, ואת האין הזה מלטשות המילים כמו מַרְאָה, עד שהוא נעתר, פורש את המראות שבתוכו, ואלה אינם אלא פניו הגלויות של הקיום.
שיריה של הדסה טל הם קולאז' של פרגמנטים, המבקשים להעניק קול לדברים אילמים ולצקת גוף בדברים משוללי גוף. הם משרטטים בקו קליגרפי דק את אותו תוהו ובוהו הקרוי חיים, הקרוי מוות, הקרוי עולם.
וְהַזְּמַן מוֹדֵד לִי זְמַן,
אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ בָּא מִלְּמַטָּה, שָׁקֵט,
לְאַט בְּאוֹתָהּ שָׁהוּת מְדֻיֶּקֶת לְאִוְשָׁה
מַנְשִׁים אֶת מִרְוְחֵי הַשֶּׁקֶט
בְּלַחַשׁ, עַד שֶׁגַּם הַמִּתְקַשֶּׁה לְהֵאָמֵר מְדַבֵּר
וְהַלָּשׁוֹן–הַהִיא שֶׁכֻּוְּנָה אֶל אִי–הֲבָנָתִי מִתְבַּהֶרֶת
כְּאִישׁוֹן עַיִן שֶׁמַּסְכִּים לְהִפָּקַח
צָף בְּקַעֲרִית חָלָב
זַיִת שָׁחֹר
