ספר ראשון בטרילוגיית פנטזיה מפוכחת, יש יאמרו חתרנית, מאת לב גרוסמן, אשר תחילתו מזכירה אמנם את עלילות הארי פוטר, אבל כפי שנכתב עליו בביקורת: "להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של ויסקי אירי לספל תה חלש ... שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים... אם ספרי נרניה היו כמו קטניפ לילדים מסוג מסוים, הטרילוגיה של גרוסמן היא כמו קראק למבוגרים מסוג מסוים".
קוונטין קולדווטר, תלמיד מחונן שעומד להירשם לאוניברסיטה, עדיין מכור בסתר לסדרת ספרי פנטזיה שקרא בילדותו, על הרפתקאותיהם של חמישה ילדים בארץ קסומה ששמה פילורי. בהשוואה לזה, חייו האמיתיים אפורים וחיוורים. ואז הוא מתקבל לפתע לאוניברסיטה יוקרתית וסודית ללימודי קוסמות בצפון מדינת ניו יורק, שם הוא רוכש השכלה שיטתית בכישוף מודרני מעשי.
אלא שהקסם לא מביא לקוונטין את האושר שציפה לו. הוא ליקט בקפדנות את כל מרכיבי האושר. הוא ביצע את כל הטקסים הנדרשים, אמר את המילים, הדליק את הנרות, הקריב את הקורבנות. אבל האושר, כמו רוח סוררת, סירב לבוא – עד שהוא וחבריו מגלים תגלית מפתיעה.
קוונטין עשה קסם. אף אחד לא שם לב.
הם התקדמו יחד בזהירות לאורך המדרכה הקרה והעקמומית: ג'יימס, ג'וליה וקוונטין. ג'יימס וג'וליה החזיקו ידיים. ככה זה היה עכשיו. המדרכה לא היתה רחבה מספיק, ולכן קוונטין השתרך אחריהם כמו ילד זעוף. הוא היה מעדיף להיות לבד עם ג'וליה, או פשוט לבד נקודה, אבל אי אפשר לקבל הכול. זאת לפחות היתה המסקנה שעליה הצביעו באופן גורף הראיות שעמדו לרשותו.
"טוב!" אמר ג'יימס מעבר לכתפו. "קיוּ. בוא נדבר על אסטרטגיה."
