גורלו של אפולו 2 הנבואה האפלה

כשהדרקון שלנו הכריז מלחמה על אינדיאנה, ידעתי שזה הולך להיות יום מחורבן. היינו בדרכנו מערבה כבר שישה שבועות, ופֶסְטוּס מעולם לא הפגין עוינות כזאת כלפי מדינה. מניו ג'רזי הוא התעלם. מפנסילבניה נראה שהוא נהנה, למרות הקרב שלנו בקיקלופים של פיטסבורג. את אוהיו הוא היה מוכן לסבול גם אחרי ההיתקלות שלנו בפּוֹטינָה, האלה הרומית של משקאות הילדות שרדפה אחרינו בצורת כוס עם קש ענקית. אבל מסיבה כלשהי החליט פסטוס שאינדיאנה לא מוצאת חן בעיניו. הוא נחת על הכיפה של בניין הממשל, טפח בכנפי המתכת שלו ונשף חרוט של אש ששרף עד אפר את דגל המדינה שעל התורן. ״חבר!״ ליאו ואלדס משך במושכות של הדרקון. ״דיברנו על זה. אנחנו לא מבעירים אתרים לאומיים!״ קָליפְּסוֹ, שישבה מאחוריו על גב הדרקון, נאחזה בכוח בקשקשים של פסטוס כדי לא ליפול. ״אפשר לנחות בבקשה? והפעם בעדינות?״ יחסית למכשפה בת אלמוות לשעבר ששלטה פעם ברוחות האוויר, קליפסו ממש שנאה לטוס. הרוח הקרה העיפה את השיער הערמוני שלה ישר בפרצוף שלי, ואני מיצמצתי וירקתי.