חתונה, לידה, בגידה - גיבורה אחת, שלוש נקודות מפנה, שלושה שערים ברומן ביכורים של עיתונאית הארץ, ליאת אלקיים.
את השער הראשון, דבש, היא חוצה ככלה מותשת בערב חתונתה, ובעקבותיו מגיע ירח דבש משובש. בשער השני,
מכונת היונקים, היא אם טרייה ומבוהלת בפגייה, משייטת כחללית בשביל-חלב של אורות בוהקים ואינקובטורים מצפצפים. בשלישי, קלאב לאב לימבו, היא נסחפת בלילה אחד למועדון הנכון עם הגבר הלא נכון; שילוב שמסחרר אותה לתוך מבוך מראות שבו יותר מעתיד אחד אפשרי.
כך כותב עמרי הרצוג על השער הראשון:
דבש הוא סיפור שאין בו שמץ מהמלודרמה ובכל זאת הוא מסעיר מבחינה רגשית. זו הגדולה של ליאת אלקיים כמספרת: כל כך הרבה מגולל בדבש, כהלכה ובפרוטרוט, בלב הדברים ממש, ולא מסופר בו.
וכך כותב אסף גברון על השער השני:
אתם צריכים לקרוא את הספר הזה כי יש בו נובלה שמתרחשת בפגייה שתפיל אתכם מהרגליים ותעיף לכם את המוח. עד כדי כך הנובלה הזאת טובה. ופרועה. ומצחיקה. ומבעיתה. ומרגשת. וגורמת להבין כמה שבריריים החיים וכמה שברירית הנפש שאמורה לתחזק אותם. וכמה הכל אבסורדי. עכשיו רוצו לקופה (נ.ב. שני החלקים האחרים גם בסדר גמור).
היא כל כך שמחה שהחתונה הסתיימה. המכונית הלא־מקושטת עצרה מול המלון בקצה הטיילת. הם יצאו, והוא התחבק לשלום עם החבר הכי טוב שלו, שנָהג. היא שקלה אם לירוק על החבר, שהציק לה כל החתונה, והחליטה שזו לא התנהגות שהולמת את הוורוד־טלק של השמלה שלה. ביד אחת היא החזיקה את התיק הקטן, ביד השנייה את המגשיות הכסופות עם שאריות האוכל מהקייטרינג. לוּ היתה לה יד שלישית, היתה מחזיקה גם את המצח שלה שאיים לצנוח ארצה. היא בירכה את עצמה על שאין לה תסרוקת מִגדלית עם אלפי סיכות שידרשו שעתיים וחצי של פּלייָה. היא הרגישה היטב את שבע כוסות הוויסקי ששתתה, מעקצצות בקצות אצבעותיה.
