איב, לורן וסאן, שתי אחיות ואח, יושבים מול אביהם האוחז באקדח. כך נפתח ספרה של גלית דיסטל אטבריאן "טווס בחדר מדרגות", המועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר 2014. האב, שהתעלל בילדיו רגשית, פיזית ומינית, נוקט באלימות בפעם האחרונה, כאשר הוא יורה בעצמו לנגד עיניהם. זהו סיפור על שלושה דורות של אלימות והשלכותיה על הדמויות המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם דימוי עצמי ירוד, עם תחושת חוסר אונים ועם חוסר יכולת ליצור קשרים של ממש עם בני זוג. ניסיונן של הדמויות להחלץ מגורלן במהלך השבעה, עומד במרכז הספר המטלטל הזה: "בן אדם זה כמו אבן שנופלת מקומה שביעית? כל המסלול שלו, הכל קבוע מראש?" שואלת לורן הכואבת את אחיה, שמצדיק את הוריהם בכך שלא יכלו לפעול אחרת. "ומאחורי כל אשה אקראית עומדת אמא אקראית... וגם מאחורי כל גבר כבוי עמד אבא מתעלל וגם מאחוריו עמד עוד אבא אקראי... ומי יידע להגיד מה שלו ומה מאביו ומי אשם ואיך".
"אף אחד מאיתנו לא בא איתו חשבון ... כי גם בשנותיו האחרונות, כשאנחנו היינו אנשים, הרי אנחנו אנשים כבר, אנשים באמצע החיים, גם אז טופפנו לידו על קצות אצבעות, כמו ילדים קטנים, כמו מפגרים, הפחד הישן לא השכיל ללכת, אנחנו לא השכלנו להרפות ממנו, לא תהיה כאן נקמה, לא יהיה זיכוך".
