נאפולי, לא כפי שהכרתם/ן בהים אינו שוטף את נאפולי, ובו נובלות שנולדו ממפגשה של הסופרת אנה מריה אורטזה עם אותה עיר – שהייתה שלה ולא שלה, נאפולי המוכה וההרוסה, שיצאה בשן ועין ממלחמת העולם השנייה.
המפגש היה גם פרידה – אורטזה לא תחזור שוב לעירה למעט פעם אחת ויחידה ברבות הימים. הספר הוא כרוניקה של ניכור. העיר הפצועה והשסועה הופכת למעשה למסך שעליו המחברת מקרינה את מה שהיא עצמה מגדירה ה"נירוזה" האישית שלה – חוסר יכולת לקבל את המציאות ואת המהות האפלה שלה. ועם זאת, היא מכירה ב"קסם הקודר" של העיר, של העולם.
על הכריכה, צילום נאפולי של המחברת מ-1953, ולספר מצורפת אחרית הדבר "יש לה קלקול קיבה!" – על הדחייה וההיקשרות של אורטזה לנאפולי מאת יונתן פיין.
מתוך הנובלה הפותחת, זוג משקפיים:
"השמש זורחת... השמש!" זמזם קולו של דון פפינו קוּאַלְיָה סמוך למפתן הדירה שבקומת הקרקע. "בטח באלוהים", השיב לו מתוך הדירה קול עניו ועליז במקצת, קולה של אשתו רוזה, ששכבה במיטתה כי סבלה מכאבי פרקים, שהחמירו בעקבות מחלת הלב שלה. היא פנתה אל גיסתה שהייתה בשירותים: "את יודעת מה אעשה, נונציאטה? מאוחר יותר אקום ואוציא את הכבסים מהמים".
"עשי כרצונך, לדעתי זה פשוט שיגעון", ענה מתוך התא הקטן קולה היבש והעצוב של נונציאטה: "עם הכאבים שיש לך, לא יזיק לך עוד יום אחד במיטה!" דומייה. "אנחנו צריכים לפזר עוד רעל, מצאתי ג'וק גדול במסדרון הבוקר".
