הופעתו בתרגום לעברית של הבז, ספרו הראשון של ג’. א. בייקר, לוותה בהתרגשות נדירה. קשה היה לדמיין תיאור טבע שיתעלה על שיאי הבז. והנה, גבעת הקיץ, ספרו השני של בייקר, שפורסם שנתיים אחרי הבז, הוא תיאור שכזה.
ואולם ההבדל העיקרי בין שני הספרים הוא שבגבעת הקיץ אין גיבור ראשי. בייקר שב אל המרחבים הפתוחים של מזרח אנגליה, אך את המעקב של הבז אחרי עוף דורס אחד מחליפה התבוננות השואפת לראות הכול, ולכן בתיאור יש אינספור גיבורים ראשיים: נקר, נץ, עצי אשוח, קוקייה, לילית שלג, שיחי פטל, סנאים, ועוד ועוד. הקריאה בספר דומה להליכה מסעירה בתוך ציור נוף חי, עשיר עד אין קץ, ובו צמחים וחיות, אור וגשם, דממה וקולות.
"השביל שוקע ביערות של אלונים נעווי-ענף ועצי ליבנֶה דקים וכסופים. אורם של העלים מגשש ירוּקוֹת. קוקייה קוראת ממצולות החום. כתם חוּם בהמשך השביל הופך לאוזנן מת. המוות הטרי משווה לו מראה מסתורי וסודי, משל היה גולם שהושלך. הכנפיים העדינות, הנגולות כגווילים מידיו הקרומות, התקמטו וכמשו כנייר שנשרף. האוזניים הארוכות, רכות הפלומה, עודן זקורות ומקשיבות, אך הפנים הקטנות לוקות בטשטוש משונה, חסרות וקהויות, ריקות בין עלים שנשרו. בידי האוזנן חסר משקל, שברירי יותר מציפור, פחוּת מעכבר. הוא מקוטע ועקור כדבר-מה שנסחף במורדות הזמן מדרך חיים נשכחת."
