חסד נעורים הוא ספר יוצא דופן בספרים העוסקים בהיסטוריה הציונית, בהביאו את הקולות האינטימיים והחבויים של קבוצת נשים חלוצות בקיבוץ עין חרוד כפי שבאו לידי ביטוי במכתבים וביומנים אישיים.
בניגוד לכתיבה הפומבית, בה ניתן מקום נרחב לתיאור המעשים הגדולים של הפרחת השממה ובניית המולדת, ההתרחשויות המובאות כאן אינן נכתבות כתיעוד היסטורי, אלא דרך מבט פרטי ואותנטי של כל אישה ובשפתה המיוחדת. במכתבים וביומנים לא נשפטה האישה על דעותיה ולא עמדה לביקורת החברה, כאן היתה יכולה לשפוך את לבה, לספר על חלומותיה, על בדידותה ועל מאבקיה לשרוד את קשיי היום-יום. לעתים הכתיבה עטופה באידיאולוגיה, אך לרוב היא נוגעת בכאב ובעצב החשוף, בסבל ובתחושת ההקרבה האישית.
הסיפורים חושפים מגוון של דמויות נשיות - מנהיגות ונשות שוליים, בעלות משפחה ועריריות, נשים שנשארו ונאחזו במקום למרות הקשיים, ואחרות שנטשו או קרסו בדרך - והמילים מצטרפות לסיפור קולקטיבי המציף עצב וכאב ומהווה חלק אורגני של הסיפור הציוני כולו, הנותר חסר בלעדיו.
כל ערב היתה רואה בחדר האוכל את האשה שאליה בעלה שלה היה בשעות גנובות בא ובה. גם אם הסיטה את המבט, מוכרחה היתה לראותם שם, או בשבילים או בעבודה; ככה זה בחברה סגורה ודחוסה בה כולם רואים, יודעים ומתלחשים. חודשים הכחיש ושיקר, ובשעות המשפחה אחר הצהריים היה בא לחדר לפגוש את הילדים, כאילו אין סודות. כאשר ההיא הרתה והוא עבר אתה לחדר משפחה (וגם אם לא עבר), הבינו גם הילדים מה שאמם הדאובה הסתירה מפניהם. השבר נחרץ
