בגיל צעיר התגלתה אצל מגי או'פארל מחלה שריתקה אותה למיטה למשך חודשים ארוכים. בגיל ההתבגרות, כמיהתה לברוח "מהבית, מהלימודים, מההורים, מהבחינות, מההמתנה לתוצאות" כמעט הסתיימה באסון. לאחר שנולדה לה בת הסובלת ממחלה קשה, שחושפת אותה למצבים מסכני חיים באופן יומיומי, כתבה הסופרת האירית המצליחה את הממואר שלפנינו, המתאר מגוון של חוויות סף-מוות שהגדירו את חייה.
ב-17 פרקים, המוקדשים כל אחד לאיבר גוף אחר, מתארת או‘פארל התחככויות עם המוות שאירעו לה בגילים שונים ובמקומות שונים, מתוך תקווה שיסייעו לה בהווה להתמודד עם הפחד.
מגי או‘פארל זכתה בשורת פרסים ספרותיים חשובים על כתיבתה. אני כאן, אני כאן, אני כאן, ספרה הראשון הרואה אור בעברית, נבחר לספר השנה של הגרדיאן, האייריש טיימס, האובזרוור והטלגרף, היה לרב מכר וראה אור ב-23 מדינות.
על השביל לפניי מופיע גבר, שמגיח פתאום מאחורי סלע.
אנחנו, הוא ואני, נמצאים על הגדה המרוחקת של אגם כהה הנחבא בפסגת הר מעוגלת כקערה. השמיים כחולים־חלביים מעלינו; אין צמחייה בגובה הזה, כך שרק אני והוא שם, האבנים והמים השחורים הדוממים. רגליו הנתונות במגפיים ניצבות בפישוק על השביל הצר והוא מחייך.
אני מבינה כמה דברים. שכבר חלפתי על פניו קודם, במורד הערוץ. בירכנו זה את זה לשלום בחביבות אך בקצרה, כמקובל בין מטיילים. שבקטע הדרך הנידח הזה איש לא ישמע אותי צועקת. שהוא חיכה לי: הוא תכנן זאת בקפידה, בדקדקנות, ואני נפלתי היישר למלכודת.
אני מבינה את זה בן רגע.
היום ההוא — יום שבו כמעט מַתִּי — החל מוקדם יחסית לשאר הימים, ממש לפני עלות השחר, כשהשעון המעורר שלי פצח בריקוד רועש לצד המיטה.
