כשגופתו של פרנקי פיטרסון בן ה-11 מתגלה בפארק העירוני, עיר שלמה מזדעזעת מהפרטים המחרידים של הרצח וממתינה בפחד ללכידתו של הרוצח. אלא שמעצרו של החשוד רק מגביר את הבלבול, כשמתברר שמדובר באזרח למופת, אב אוהב וזוכה פרס איש השנה מטעם העירייה, שהשאיר אחריו שפע של ראיות בזירת הפשע ואינו טורח כלל להעלים את עקבותיו.
האירועים רודפים זה את זה, ובחתירתו לגילוי האמת מוצא לעצמו הבלש ראלף אנדרסון, החוקר האחראי על החקירה, בעלי ברית שלעולם לא היה מדמיין שיבחר: סניגור פלילי, סוחר סמים לשעבר וגם חוקרת פרטית הטוענת שתחום מומחיותה הוא איתור חיות מחמד אבודות ומתגעגעת נואשות לשותפה המנוח. יחד עם שותפים נוספים, הם יוצאים למסע שיוביל אותם אל מתחת לפני האדמה ואל התמודדות עם רשע שאין כדוגמתו.
סטיבן (סטפן) קינג, מחבר ספרי האימה המצליח ביותר בעולם, שב לעסוק בספר זה באחד הנושאים החביבים עליו: רוע והכוחות המתייצבים מולו.
המכונית הייתה אזרחית, סתם מכונית אמריקאית משפחתית, אפילו לא חדשה, אלא שהצמיגים הבוהקים ושלושת הגברים שישבו בפנים הסגירו אותה. השניים שישבו מקדימה לבשו מדים כחולים. זה שמאחור לבש חליפה, ונראה רחב וגדול כמו בית. על המדרכה עמדו שני נערים שחורים, שכף רגלו של אחד מהם הייתה מונחת על סקייטבורד כתום שידע ימים טובים יותר, והאחר החזיק מתחת לזרועו סקייטבורד ירקרק. הם עקבו בעיניהם אחרי המכונית שפנתה אל החניון של פארק אֶסטֶל בּארגָה פארק, ואז הביטו זה בזה.
אחד מהם אמר, "חמש־אפס, בדוּק." וחברו ענה, "מה אתה אומר." בלי לומר מילה נוספת, מיהרו השניים להחליק לדרכם ולהתרחק מהאזור. הכלל היה פשוט: כשהחמש־אפס מגיעים, זה הזמן ללכת. "חיי שחורים נחשבים", לימדו אותם הוריהם, אבל הם לא תמיד נחשבים בעיני החמש־אפס. במגרש הבייסבול, הצופים פרצו בתרועות ובמחיאות כפיים קצובות כשהפלינט סיטי גוֹלדֶן דרָגוֹנז עלו לחבוט בסוף הסיבוב התשיעי, הקפה אחרונה לפני סיום המשחק. הנערים אפילו לא הביטו לאחור.
