רומן על אדם אבוד בחיפוש אחר קשר, על רקע אחד האירועים האמנותיים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית - המיצג של מרינה אברמוביץ', The Artist is Present, במוזיאון לאמנות מודרנית (MOMA).
ארקי לוין, מלחין מניו יורק, נקלע למבוי סתום. אשתו האהובה מאושפזת. מתוך התחשבות בקריירה שלו, היא דאגה מבעוד מועד ובאמצעים משפטיים שייאסר עליו לסעוד אותה במצבה. רדוף רגשות אשם, הוא מתייצב מדי יום ב-MOMA, שם מעלה האמנית הטוטלית מרינה אברמוביץ׳ מיצג תובעני: במשך 75
ימים היא יושבת בשמלה אדומה על כיסא, כמעט ללא ניע, שמונה שעות ברציפות מדי יום, והמבקרים מוזמנים לשבת מולה ולהתבונן לתוך עיניה.
ארקי מתקשה להסביר לעצמו מדוע הוא נמשך לשם כבחבלי קסם. ככל שנוקפים הימים ומתבסס מעמדו של המיצג כאחד המכוננים בהיסטוריה של האמנות, מחלחלת לתוכו של ארקי ההבנה באשר למה שחסר לו בחייו ומה עליו לעשות.
הסופרת, הת׳ר רוז, זכתה על ספר זה בארבעה פרסים
ספרותיים באוסטרליה, שם הוא ראה אור לראשונה.
ממואר של מרינה אברמוביץ', גיבורת משנה של הרומן
הוא לא היה המוזיקאי הראשון שלי, ארקי לוין. גם לא המוזיקאי הכי פחות מצליח. בגילו, הפוטנציאל כבר מבוזבז או ממומש בדרך כלל. אבל זה איננו סיפור של פוטנציאל. זהו סיפור של התלכדות. דברים כאלה נדירים יותר מכפי שנדמה לנו. אומרים שצירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים לנהוג בדיסקרטיות. אבל התלכדות היא יותר מכך. היא דבר שאם יופעל, הוא ייצור השפעה שאין לדעת מה היא. בני אדם נוטים להתפעל מהיכולת להבין משהו בראייה לאחור. אני חשבתי תמיד שראיית הנולד מועילה הרבה יותר.
אנחנו נמצאים באביב של שנת 2010, ואחת האמניות שלי עסוקה בגלריה בניו יורק. לא במוזיאון המטרופוליטני הגדול וגם לא בגוגנהיים השלֵו והעקלתוני. לא, הגלריה של האמנית שלי היא תיבה לבנה. ברור שבתוך התיבה הזאת יש חיים. והם שוקקים. אבל עוד לפני שנגיע לכך, אני מבקשת לתאר את הזירה.
