יצירת מופת, שקשה להפריז ביופיה או בחשיבותה: ספרו זוכה פרס פוליצר של הסופר האמריקאי קורמאק מקארתי (2023-1933), מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו, הוא סיפור מסע פוסט־אפוקליפטי שֶׁקול נבואי תנ"כי מהדהד בין שורותיו. הוא מתאר באומץ, בדייקנות ובסגנונו המיוחד של מקארתי עולם ללא תקווה שבו אב ובן, "האחד כל עולמו של האחר", שורדים מכוח האהבה.
כתב שגיא גרין בהארץ:
"הקשר הזה שבין האב לילד, כפי שהוא מתואר בהדרך, לעתים במלוא החומרה שקיימת בין שני מבוגרים ולעתים בחמלה של אב כלפי בנו הקטן, הוא ששובר את הלב לרסיסים, וחייבים לומר: נדמה שבמיוחד את לבם של מי שהם בעצמם הורים לילדים. כי מי שקמו ולו פעם אחת בלילה רק כדי להציץ על ילדם ולראות שהוא נושם כשורה לא יכולים להישאר אדישים לתמונה הזאת המתוארת כמה פעמים בספר; ומי שבילו שעה אחת עם ילדם על החוף, ומכירים את האושר והעליצות שחול וים מסבים לפעוטות, לא יכולים שלא להתייפח למקרא הרגע שבו מתואר כיצד הילד שבספר, שאינו מכיר עולם שאין בו חורף גרעיני, פעם אחת ויחידה מתנהג בהתאם לגילו ומבקש לטבול בים, וחוזר משם כשהוא ממרר בבכי, כמי שמתאבל על ילדות שלעולם לא תהיה לו, ועל עולם שאינו זוכר".
