קלסיקה והיסטוריה ישראלית בצילומי שחור-לבן נדירים, שחלקם לא פורסם מעולם. הספר הוא מסע בזמן אל הנופים הבתוליים, אל רחובות הערים הראשיות, אל ההתרחשויות הגדולות והקטנות בישראל משנות השלושים של המאה העשרים והלאה.
רודי ויסנשטין (1992-1910) עלה לארץ ב-1936 עם מצלמה, תעודת עיתונאי ועשר לירות. מסירותו ואהבתו לצילום הפכו אותו במהרה לאחד הצלמים המקצועיים והנחשבים בארץ, ולחנות הצילום שלו, הצלמניה, עלו לרגל כל המי ומי של היישוב. ברבע מיליון נגטיבים הנציח ויסנשטין את הקמת המדינה, בתמונות שהפכו לאבני דרך בתרבות הישראלית, רבות מהן מופיעות באלבום זה, בן 176 עמודים ובכריכה קשה, שערך אורי דביר.
מתוך ההקדמה לספר שחיבר אורי דביר:
כשמדובר באוסף צילומים והוצאתם לאור, או הצגתם בפני הציבור, מחפשים אחר אוצֵר בתחום הצילום. זו השאלה שעמדה בפני הגב' מרים ויסנשטין, כשהחליטה להוציא ספר שבו ירוכזו צילומים מעבודת בעלה, רודי ויסשנטין. תחילה היתה מטרתה העיקרית להראות את ארץ־ישראל בעיני בעלה הצלם, ולכן היא התלבטה בין אוצֵר לבין גיאוגרף, איש ידיעת הארץ, ולבסוף פנתה אלי. עד מהרה נקשרתי לצילומים הרבים, שאת חלקם הכרתי מקשרי הקודמים עם רודי ויסנשטין.
כבר ב-1997 פנתה אלי מרים בבקשה לזהות צילומי נוף ויישובים בארץ בארכיון הגדול שהשאיר אחריו בעלה רודי. עם תחילת העבודה על אסופת צילומים זו, מצאה מרים בארכיונה מכתב ממני העוסק בזיהוי הצילומים ובסוף מכתבי אליה הוספתי:
"נ.ב,
העלה בדעתך לכנס חלק מהצילומים ולעשותם לספר?"
מתחת לשורה זו הוסיפה אז מרים בכתב־ידה:
"רעיון טוב, 16/5/97, מרים".
חלפו מאז כמה שנים, והנה זה בא.
עריכת הספר של הצלם רודי ויסנשטין היתה חוויה מכמה טעמים:
ראשית, עמדה עלי מרים, אלמנתו הנמרצת של הצלם. כל האטה הכרחית בעבודה גררה אחריה טלפונים ולחץ בלתי מתון. לעיתים שוחחנו כשהיא נהגה במכוניתה, או אז היתה חונה לצד הדרך וחוקרת: מה קורה? מה העיכוב? מדוע הספר עדיין אינו בדפוס? "אני מאוד ממהרת," טרחה מרים להזכיר לי מדי פעם, "נכנסתי לשנתי התשעים וארבע ואין לי סבלנות לקצב של הצעירים בני ימינו..."
ואכן, לעיין באלפי צילומים זה לא דבר של מה בכך. אלבומים ישנים לצד מחודשים, צילומים מוגדלים וקטנים, יישובים, נופים ובני־אדם.
