הפסיכואנליזה אחרי פרויד

הפסיכואנליזה כה מזוהה עם מייסדה פרויד עד כי רבים בסורים שהתפתחותה נפסקה עם מותו ב 1939, וממשיכים עדיין להתווכח ולבקר אותה כאילו לא התחדש בה דבר מאז. ספר זה , הסוקר את התפתחות הפסיכואנליזה מאז מותו של פרויד ועד ימינו, בא להפריך דעה זו ולפרט את ההתפתחויות השונות בתיאוריות ובגישות הטיפוליות שחלו מאז ועד היום. לאחר 30 השנים הראשונות, בהן הופנה עיקר המאמץ להשלמת וגיבוש "פסיכולוגיית האני" שיסודותיה הונחו ע"י פרויד בשנות חייו האחרונות,החלו להופיע תאוריות חדשות - תורת יחסי־האובייקט, פסיכולוגיית העצמי, הגישה ההתייחסות ועוד - והתחדש הוויכוח התיאורטי בתוככי "הזרם המרכזי". בוויכוח זה לא שרדו עוד שום פרות קדושות, וכל היסודות התיאורטיים ועקרונות הטיפול הפסיכואנליטי נחשפו לביקורת ודיון מחודש. בספר מוצגות התיאוריות החדשות ומובאים עיקרי הוויכוחים והמחלוקות שהתגלעו בתוך המחנה הפסיכואנליטי ומחוצה לו, כאשר המסקנה הסופית היא שיש לבנות מערכת רב מודלית, המאפשרת לבחון את תופעות הנפש ממספר נקודות מבט משלימות. כל אחת מן האסכולות יכולה להיכלל במערכת זו, מאחר שהיא מייצגת למעשה את אחת מנקודות מבט אלו.